פרשת השבוע היא ההזדמנות להזכיר לנו את היסוד של התורה כולה – החתירה לשלום
"היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקדוש היום – נר ביתו קודם, משום שלום ביתו, שהרי השם הנמחק לעשות שלום בין איש לאשתו; גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר (משלי ג') 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'" (רמב"ם, הלכה אחרונה, הלכות חנוכה).
שני עניינים מרכזיים צומחים אפוא מפרשת השבוע שלנו ביחס לשלום. ראשון בהם הוא השלום במובנו האישי והפרטי, בביתו של אדם ובמשפחתו. פרשת סוטה בוארה על ידי חז"ל לא כמרדף אחר סוטות ואחר דרכים להעניש נשים סוררות, אלא בדיוק לכיוון ההפוך: כפרשה שבאה להשכין שלום במשפחה שהתערערה, שנוצרה בה חשדנות מבוססת, ושיש אפשרות לנקות את המשקעים הקודמים, ואף להצמיח המשך ייחודי "ונקתה, ונזרעה זרע". חז"ל הדגישו בצורה מיוחדת את המעורבות של הקב"ה בהשגת השלום הזה, ואת הנכונות הא-לוהית למחות את שמו על המים כדי להשכין שלום בין איש ואשתו. יסוד זה משמש בידי פוסקי הלכה רבים, וגם בספרות השו"ת, כלי משמעותי לפסיקה ולהדרכה, וקריאה מהותית לכל אחד מאתנו להיות חלק מעולם של שלום ביתי, לפתוח את הלבבות, ולעשות כל שניתן כדי שעולם השלום ישכון במעוננו.
עניין שני, רחב הרבה יותר, נמצא בחתימת ברכת הכהנים: "וישם לך שלום". הרמב"ם, ציטט פסוק אחר, בקביעה החד-משמעית של מטרת התורה: "וכל נתיבותיה שלום". גם הלומד את חזון אחרית הימים המופיע בנבואה זוכה לראות כי החזון שלנו אינו אימפריאליסטי או מיסיונרי, אלא הר בית ה' שנכון בראש ההרים והגויים באים לציון ללמוד את תורתנו, ולהגיע למצב בו "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
המילה "שלום" נעקרה מהשפה המדוברת שלנו. יש לכך סיבות רבות. היא טומאה וחוללה. בשמו של ה"שלום" נעשו עוולות קשות ביותר; לא מעט אנשים בישרו על בוא שלום והתעלמו לחלוטין מעוצמת המלחמה, השנאה, ההסתה והסכנה שמרחפת מסביב לנו; "מחנה השלום" זיהה את עצמו גם עם התרחקות מליבה של ארץ ישראל ומההתקשרות בנחלתה, ועוד ועוד. גם השלום הפנימי הפך להיות מילת גנאי, ואת מקומו החליפה השפה השוללת את הלגיטימיות של הצד השני, מבקשת להכחידו, ואוטמת את האוזניים מלשמוע את דבריו. סיבות רבות יש גם לכך. הצד השווה שבכל אלה שחזון השלום אינו מדובר ואינו נראה לנגד עינינו. אפילו הפועלים למען הסדר מדיני כבר אינם מדברים בשפת השלום, אלא בשפה פרקטית והסכמית.
ופרשת השבוע שלנו היא ההזדמנות להזכיר לנו את היסוד של התורה כולה – החתירה לשלום. שלום פנימי בכל משפחה, ונכונות אפילו למחות דברים כדי שהשלום הזה ישרה בתוכה; שלום עולמי, שבו אכן לא ישא גוי אל גוי חרב, ובו לא תהיה שפיכות דמים. הוא רחוק, אולם הוא חייב לשוב לתודעתנו ולפעילות שלנו לקראתו, כדי שנהיה נאמנים אכן למהותה של התורה ולציפייה לשלום.
(נשא תשפ"ב)