הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)מועצת הרבנות הראשית לישראל תיקנה שביום העצמאות יש לקרוא את דברי הנביא ישעיהו, המבשר על הגאולה האחרונה והשלימה. בין השאר, כנקוב בכותרת רשימה זו, משרטט הנביא את אופיו של המלך המשיח, שיוביל ויקדם תהליכי גאולה אלו, וכך הוא אומר (ישעיהו יא, א-ה):
"וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'. וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה', וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ. וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים, וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ, וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו, וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו".
הנביא ישעיהו, שבספרו מוכיח ומתקומם פעמים רבות נגד תופעות שונות של רשע (בהטיית האותיות רש"ע), רואה גם כאן את תפקידו של המשיח בהמתת הרשע. בחינת מגוון מיני האחריות שמוטלות על המלך המשיח מלמדת רבות על האופי שנדרש בכדי למלא תפקיד זה: חכמה גדולה, יראת שמיים, הבנת דבר מתוך דבר, חוש צדק מפותח ואומץ לעמוד בפני בני אדם, ולבסוף – בעל אמונה. רד"ק העיר שהצדק והאמונה שמוזכרים בפסוק הן מילים נרדפות (בדומה לזה ראו בזוהר חלק ג, קצח, ב), והנביא התבטא כאן בשפה מליצית וכפולה. מנגד, האלשיך הקדוש העניק לנו פירוש מופלא על פסוק זה, שיש להפיק ממנו לקח רב על ימינו אנו, דור הגאולה:
"הזהרו באמונה, שבכללה האמין באיכות ומעלת מלך המשיח, כאמור, בל תהיו חלילה מהמתישין כחו ומאבדים גודל טובתכם, שעל ידו וע"י האמנה בכלל תוספת כח זכותו, ירבה שלום בעולם".
האלשיך דורש את הפסוק אחרת מן המקובל. לשיטתו, מדוע הכתוב קובע שהצדק יהיה אזור מתניו של המשיח, והאמונה אזור חלציו? שכן לא מדובר על הנהגת הצדק שלו, ועל האמונה שלו. מדובר על הצדק שלנו, של העם כולו, ועל האמונה שלנו. הצדק הוא פשוט – זהירות מעוול, מקלקולים חברתיים ורוחניים. האמונה, לעומת זאת, מלמדנו האלשיך, היא משימה כפולה. כמובן שאנו נדרשים להאמין בבורא עולם, מנהיג העולם ומסבבו, אולם, לא פחות חשוב מזה הוא שהעם יביע אמון במשיח, במנהיגו, וע"י כך יחזק את כוחו, יגבה אותו, ויעניק לו רשת בטחון, שקט תעשייתי שתאפשר למשיח לקדם את האומה ואת העולם כולו אל עבר השלום המיוחל.
לאמור, המשיח איננו פועל בחלל הריק. הוא זקוק לאשרור מתמיד של מנהיגותו, מאת העם ומכוחו, בכדי שיוכל לבצע את המהלכים המורכבים והקשים שנדרשים למען קידום העולם, פיתוחו וביסוסו.
פירוש מקורי ומחכים, שבמידה רבה ניתן לקשרו לזה של האלשיך הקדוש, מצוי בדברי תורתו של ר' שלמן זלמן שניאורסון מקאפוסט. חסידות קאפוסט היתה זרם של חסידות חב"ד, שנוסד בידי בנו של האדמו"ר השלישי מלובביץ', הצמח צדק. הבן, ר' יהודה לייב שניאורסון, הקים חצר חסידית משלו בעיירה קאפוסט שבמזרח רוסיה הלבנה, לצד זו של אחיו הקטן, ר' שמואל (המכונה מהר"ש), שמלך על חסידות לובביץ'. אף שהרי"ל הנהיג את חסידותו זמן קצר, בנו החשוב, הגאון הגדול ר' שניאור זלמן, בו אנו עוסקים, הנהיג את עדתו בעיירה קאפוסט כמה עשורים. בספרו מגן אבות (חלק שני), דף פט עמ' א (דרוש לחג הסוכות), קבע האדמו"ר, בהשראת הזוהר והמקובלים, שיסודה של האמונה הוא באור המקיף. דבר זה עולה מפסוקנו, שקובע שהאמונה היא אזור חלציו של המלך המשיח, כלומר מקיפה את רגליו, את הכלים שבאמצעותם הוא מתייצב על הקרקע.
הרעיון של האור המקיף הוא שהוא מעל השכל, מעל ההבנה האנושית. גם האלשיך תבע מדור הגאולה אמונה במלך המשיח, אמונה שיש בה אשראי, מעבר למה שהשכל מחייב ודורש.
ביטוי מעשי של הרבי החב"די מקאפוסט לאמונה העמוקה הנדרשת בתהליכים המשיחיים, בשונה מאוד מבן-דודו הגדול, האדמו"ר החמישי של חב"ד, הרש"ב, מצוי בגילוי דעת שהפקיד בידי מנחם אוסישקין (שממשפחת אמו מיוחס לנשיאי חב"ד), בשנת תרמ"ז (1887 למניינם), בעת פעילותה של תנועת חיבת ציון ברוסיה וגלילותיה:
"אמור להרבנים ולכל האנשים אשר יתעסקו בהענין הזה, כי גם אנכי מוצא תועלת לא מעטה בהתנועה הזאת, כי היא תוכל לקרב את הלבבות להיות אחד, ובכן הנני מבטיחכם, כי כל איש ואיש אשר ישאל בעצתי אם יעסוק בדבר הזה, אז אחזק את לבבו לעשות לטובת חובבי ציון עד שידו מגעת. לך בשם ה׳ והצלח לראות פרי מעמלך".
גילוי דעת זה פורסם בעיתון המליץ, שמיום הקמתה של תנועת חיבת ציון (בשנת 1882) הפך להיות שופרהּ במזרח אירופה. אוסישקין נפגש עם הרבי מקפוסט בתיווכו של אחד מאבות חיבת ציון הרב שמואל מוהליבר, שכתב לאוסישקין:
"הנני מסכים מאד שתדבר עם הרבי מקאפוסט בדבר יישוב ארץ הקודש, כי דעת איש גדול כמוהו אשר שמו קדוש לאלפי רבבות מכבדיו ומעריציו, יועיל הרבה באין ערך כאשר יעלה דעתו לטובת הישוב".
לימים חשף אוסישקין את פרטי הדו-שיח בינו לרבי מקאפוסט, כאשר הרבי שאל אותו לפשר תנועת חיבת ציון, באלה המילים:
"בהתנועה הלאומית הזאת ימצא כל אחד אשר הוא חפץ: הרב – מצוה; הלאומי – לאומיות; הבעל-רחמים – צדקה לעניים; העקנמיסט – עבודת אדמה בעד בני ישראל; האידעאליסט – זכרונות מימי קדם; וכו' וכו'.
ודעתי הפרטית היא כי הענין הקדוש ישוב ארץ ישראל הוא הבריח התיכון המאחד את כל אחינו בנ״י להיות אחד: המתנגדים והחסידים, האבות והבנים, העשירים והעניים, הבעלי תורה והעמי -ארצים, הנאורים והבלתי נאורים, יהודי רוסיא, יהודי רומאניא, יהודי אשכנז וצרפת, יהודי צפון ודרום ומזרחיים – כל אלה ילכו שלובי יד להקים הריסות ציון וירושלם.
כחמשה מינוט ישב הרבי דומם, ואחרי כן נתן לי את ידו ואמר לי את כל הדברים אשר נדפסו בהמליץ".
(תזריע מצורע תשעב)
