יעקב ספוקויני"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" [יד, לד]. נוסח הפסוק נראה על פניו כנוסח חגיגי. כשתגיעו אל הארץ שנתתי לכם אני אתן לכם עוד משהו. והרי הנגע הוא דבר שלילי!
זה מה שהיה קשה לרש"י, והוא מיישבו עפ"י המדרש: "בְּשׂוֹרָה היא להם! שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל 40 שנה שהיו ישראל במדבר. וע"י הַנֶגַע נותץ הבית ומוצאן". רש"י מדגיש את הפן החיובי בנגעי הבית. שואל על כך בעל 'כלי יקר' מדוע לגבי הארץ נוקט הכתוב 'אשר אני [ה'] נותן לכם' ואילו לגבי הבית כותב 'אחוזתכם'? האחוזה שלכם? ומסביר, כי נגעי הבית ניתנו משום צרות עין. אדם שיש לו בית ומהנה רק את עצמו ולא את אחרים. ועוד, שאיננו מסתפק במה שיש לו. לפיכך, רצה ה' ללמדנו: "כי לי הכסף והזהב אמר ה' וכל מה שאדם נותן לאחרים, לא משלו הוא נותן… ואין מקום לצרי עין לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, שהרי ה' הוא הנותן לך כוח…".
כששב עם ישראל לארץ אחוזתנו, אחרי הגלות הארוכה, לא היו די בתים על מנת להכיל את כולם. היישוב היהודי מנה בתום מלחמת העצמאות כ-650 אלף נפש. תוך כשלוש שנים, בין 1948 ל-1951, הגיעו ארצה כ-700 אלף נפש! אוכלוסיית היישוב הוכפלה. לא פלא שעלייה זו זכתה לכינוי "העלייה ההמונית".
פתגם יהודי עתיק אומר "כשיש מקום בלב, יש מקום בכל מקום". ואכן, מדינת ישראל חוקקה ב- 1950 את "חוק השבות". חוק זה מקנה לכל יהודי זכות לעלות ארצה! המדינה אכן פעלה לפי עיקרון זה, בכפוף לקריטריון חשוב – מתן עדיפות לקהילה הנמצאת במצוקה. אלא שבאותה שעה היו לא מעט קהילות כאלה: עולי קפריסין – כ-54,000 מעפילים שנכלאו במחנות שהקימו הבריטים. עשרות אלפי העקורים – שרידי השואה מפולין וארצות נוספות, שהתגוררו במחנות פליטים באירופה. יהודי בולגריה- היהדות שניצלה בשלמותה מן התופת הנאצית וחששה לגורלה. יהודי תימן, כ-50 אלף יהודים שנזקקו לחילוץ מהיר עקב המצב השלטוני המעורער. יהודי רומניה – עקב שלטון העריצות בארץ זו הושג הסכם על עלייה של כ-118,000 יהודים בתוך פחות משנה. יהודי לוב [כ-30,000] שהיו נתונים בסכנת השמדה עקב התנכלות השלטונות וההמון. יהודי עיראק [כ-130,000] שברחו מן הפרעות הנוראיות במקום. מדינת ישראל ארגנה מבצעי עלייה, שהיו למעשה מבצעי הצלה ונערכו בזה אחר זה. מבצעים אלה כללו גם יהודים מסוריה, לבנון, טורקיה ואיראן, שחלקם הגדול היו בסכנת נפשות ממש.
איפה ישכנו את כולם, איך יכלכלו אותם? עזרה ראשונה לבעיה זו אירעה תוך כדי המלחמה. המוני ערבים ברחו מהארץ והפכו לפליטים. הם השאירו אחריהם מאות כפרים נטושים, אדמות מעובדות, בתים בעיר ובכפר. כל אלה נוצלו תוך כדי המלחמה, ובוודאי לאחריה, לטובת שיכון העולים. גזבר הסוכנות היהודית, לוי אשכול, הציע "להקים בארץ שיכוני עולים לתקופות מעבר בלבד". מכאן בא השם "מעברה". החל מאביב 1950 הוקמו "מעברות" ברחבי הארץ. המעברות הוקמו מאוהלים, צריפים, פחונים ובדונים. סוכם, כי בצמוד להם יוקמו שיכוני קבע. הוקמו כ-130 מעברות, בהן גרו כ- 250 אלף עולים.
הפליטים הערבים, כ-600,000, שרובם ברחו לארצות השכנות, "תרמו" לפתרון הבעיה הזמנית של שיכון כ-700,000 העולים. יתרה מכך, הרוב הערבי הפך למיעוט, והמיעוט היהודי הפך לרוב בא"י. גם בעניין האדמות, הפך המיעוט היהודי לרוב. מצב זה הקל על בניית ערים ויישובים, כבישים ומבני ציבור.
המטמון שהזכיר רש"י לא נמצא אפוא בין קירות הבתים, אלא היישובים והבתים עצמם היו המטמון שחיכה לעולי ציון.
Yaakovspok1@gmail.com
