סדרת חינוך

אם תרצו, הרי זו ההגדה של פסח וסיפור יציאת מצרים כולו, שעשויים לשמש כר נרחב ל"סדרת חינוך", וללמדנו כיצד להעביר מסרים מורכבים, בשאלות יסוד כגון חירות, צדק ושוויון לציבור מגוון, רב קולי ורב דורי.
בראש ובראשונה, מלמדתנו ההגדה כי מסביב לשולחן הסדר יש מקום לכולם. ההגדה אינה מיועדת רק לאנ"ש-"אנשי שלומנו". יש בה מחאה גלויה נגד הדרת נשים, שלא רק ש"אף הן היו באותו הנס" אלא שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים. לפיכך, נהגו ישראל מזה דורות, שאף הנשים מסבות לפי "שנשים שלנו חשובות הן", ואף הילדות שואלות "מה נשתנה" ונוטלות חלק פעיל ב"סדר".
שולחן הסדר אינו מיועד רק לבן אחד, אותו "בן יקיר" אהוב, חכם, המצטיין בלימודים, אלא ל"בנים" כולם, על ריבוי פניהם ומגוון דעותיהם ומעשיהם. אין "סדר" שונה לתלמידי הממלכתי, לתלמידי הממ"ד, לתלמידי ה"חינוך מוגבר תורני-מדעי" ולתלמידי החינוך החרדי. אין "סדר" שונה לתלמידי מדעים ואומנויות וסדר דמוקרטי וסדר אנתרופוסופי. הכל מסבים יחד.
זאת ועוד: לכל אחד מהבנים ניתנת רשות דיבור. מתקיים פלורליזם אמתי. אכן, חלק מהשאלות מתריסות, מקוממות, צובטות את הלב, צורבות בבשר החי: "מה העבודה הזאת לכם? – לכם, ולא לו!". ועדיין, אין להשתיקן. הן ראויות להישמע ויש להשיב גם עליהן תשובה הולמת (תרתי משמע…).
ועוד למדנו מסדר ההגדה: מורה טוב אינו רק מדבר. הוא גם, ואולי בעיקר, מקשיב. הוא נותן ל"ילדים" המסבים עמו לשאול שאלות, מתסיס את מחשבתם ומפרה אותה. אגדה יהודית בת ימינו מספרת כי אמו של אלברט איינשטיין לא הייתה שואלת אותו "מה למדת היום בבית הספר?" אלא "איזו שאלה טובה שאלת היום?". שהרי "שאלת חכם – חצי תשובה", ולעתים אף למעלה מזה.
עיון בפסוקים עצמם חושף לנו רובד נוסף. הכתוב נוסח את תיאורו בלשון נוכח: "כי ישאלך בנך". לאמור: עליך לחשוב ולהתנהג כאילו כל תלמיד הוא בנך-שלך. לא של מישהו אחר. "והילד הזה הוא אני", ומכאן מחויבותך להשיב לו ואחריותך לדאוג לכך שהתשובה תתקבל ותתיישב על לבו.
חג הפסח הוא חג החירות. לא רק חירות הגוף, אלא לא פחות מכך חירות הדיבור וחירות המחשבה. לא רק חופש הביטוי אלא גם חובת ההקשבה. מרבים לדבר אצלנו על חופש הביטוי וחירות הדיבור. פחות מדברים על חובת ההקשבה ויכולת ההאזנה. ההאזנה לשאלות הבנים היא חלק אינטגראלי מביטויי החירות.
יתר על כן: הפסוקים, ובעקבותיה ההגדה, מלמדים אותנו על הצורך בריבוי ומגוון של תשובות. אין תשובה אחת לכל השאלות. כל בן – ותשובתו שלו. המציאות מורכבת ולפיכך גם התשובות אינן יכולות להיות פשטניות או אחידות. יש להשיב תשובה שונה לכל אחד מהבנים, כל אחד לפי אופיו ומזגו.
ועוד מלמדתנו ההגדה, שלא רק ה"מה" – התוכן, חשוב, אלא גם ה"איך", הסגנון. שאלת התם מורכבת משתי מלים בלבד, משל נוצרה בעידן הטוויטר: "מה זאת?". סאונד בייט של 2 שניות "ונעבור לפרסומות". וגם התשובה צריכה להיות בהתאם. לא תשובה ארכנית וטרחנית, אלא מסר ברור, בהיר, קליט ומהיר. מסר שייתן מענה גם לצורכי דור האייפון והטוויטר, הסובל לא פעם מקשיי קשב וריכוז.
ואם תרצו, ההגדה מלמדתנו שלצד הפתיחות וריבוי הדעות, נועם הדיבור ומתק השפתיים, יש לשמור גם על מידה של משמעת. יש להעמיד את ה"רשע", שמבקש להפר את אווירת הלימוד, וכל מעשיו מכוונים לשם הפרעה והתרסה, על מקומו. לא לנדותו, לא להדירו, אך ל"הקהות את שיניו" ולענות לו תשובה חדה וחריפה, לא מגמגמת ולא מתנצלת. לצד הארת הפנים, הנהגת משמעת ויצירת סמכות – של הורים ומורים – הם תנאי מקדמי להצלחת ההוראה. אכן, לאחר השגת המטרה הראשונית, אין לעוזבו. "הקהה את שיניו – ואמור לו". לא "דיבור" קשה אלא "אמירה" רכה, מסבירת פנים, שיש בה כדי לפתוח לבבות וליישר מעקשים.
ההגדה מוסיפה ומלמדת אותנו שתמיד יש בינותינו גם בן "שאינו יודע לשאול". מגזר שלם שלא שנה ולא למד, לעתים קרובות שלא באשמתו, והריהו לא צורבא מרבנן אלא בור ועם הארץ מדאורייתא. גם לבן הזה יש ליתן מענה. אין לזלזל בו ואין להדירו. גם לו ראוי ל"פתוח", על מנת שייכנס בשער ההגדה ויצטרף אל אחיו.
(צו תשעב)