מרור, כורך, שולחן… אורית?

מנהגי משכבר הימים להתכונן לחג הפסח באמצעות חיבור חדש, הגדה חדשה, התרעננות והתחדשות שמאפיינים אתה אור המיוחד של השנה, שמגיע עם פרוס החג הגדול. ב"ה בשנים האחרונות זכינו וזכה דורנו ליבול ספרותי-תורני אדיר, ובכל שנה אורות גדולים מהעבר ומההווה זורחים עלינו באמצעות תבונות חדשות וישנות על הסדר.
עם זאת, תחושתי האישית היא שהשנה אנו עומדים בפני בשורה מסוג מיוחד, כמעט הייתי אומר – מהפכנית. למהפכה זוטא זו אחראי ידידי היקר, הרב שרון שלום, רב קהילת "קדושי ישראל" בקרית גת, דוקטורנט ועמית במחלקה לפילוסופיה יהודית באונ' בר-אילן, ומעל הכל – יהודי יוצא אתיופיה, שנושא בגאון את מורשת אבותיו, מטפח ומשמר אותה. כחלק מפרוייקט ענק שלקח על עצמו בימים אלה, זכה הרב שלום להוציא לאור אך לאחרונה את ספרו, "מסיני לאתיופיה", שמכיל תובנות רבות וחשובות, חלקן אוטוביוגרפיות וחלקן מחקריות, על אודות המסע הרעיוני של בן העדה האתיופית בארץ ישראל. לטעמי, החלק החשוב מכל בספר, וכאמור, מהפכני, הוא "שולחן האוּרית". האורית, ששמה נגזר מאורייתא=תורה, היא המסורת התורנית של יוצאי אתיופיה, כתובה בשפת הקודש, הגעז, ומסורה מדורות על גבי דורות של יהודים יראי שמיים.
ביחס לחג הפסח הקרב ובא, הפָּסִיכַּה במסורת יוצאי אתיופיה, חושף בפנינו הרב שלום מסורת עתיקה ומפוארת. ראשית, את החמץ הבינו בני אתיופיה אחרת מהאופן שבו אנו מבינים, בין השאר כנראה משום שמסורת התורה שבעל פה שלהם נשענה ברובה על העברה בעל פה, וקאנונים הלכתיים קשיחים כדוגמת המשנה והתלמוד לא עמדו לנגד עיניהם. לשיטתם, חמץ משמעו אוכל לא טרי, וממנו נמנעים. עם זאת, גם אצלם קיימת מסורת של אכילת מצות, לחמים שנאפים במהירות גדולה בידי נשות העדה, הקיטה.
אולם, אין ספק שעיקר החג אצלם, נקודה בעייתית ביותר למי שמבקש לשמר את מסורת האבות היום, היא חגיגית קרבן הפסח. ממש כמבואר בתורה ביחס לפסח מצרים, נהגו בני העדה להקצות כבר בעשירי לניסן (או "ליסן" לפי מסורת בני אתיופיה) עז או כבש, לקושרם בחצר בית הכנסת, עד לזביחתם ביום י"ד בניסן. את אכילת הקרבן עצמו, שהיה נשחט כאמור במועדו (אם כי למיטב הבנתי היה נשחט בערב, ולא בין הערביים כמסורת ההלכה), היו מבצעים כהוראת הכתוב "על מצות (ומרורים)", באכילה אחת מצה ובשר קרבן. זאת ועוד, כהני העדה היו אוכלים את הקרבן ממש כבפסח מצרים, מתניהם חגורים, שקיהם צרורים על גבם, ומקלותיהם בידיהם.
נהגו גם באתיופיה לקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים כל אותו הלילה, כמו המנהג הקדום של אבותינו, שגם נפסק להלכה. אף הנותר מן הקרבן היה נשרף, והמלאכה היתה אסורה.
עם זאת, ברור לכולנו שבמציאות ההלכתית בת ימינו אפשרות של הקרבת קרבן פרטית, בהעדר מקדש, וכמו במנהג הבמות שנאסר עם בני הבית – הינה בלתי נסבלת. אך שאלת השאלות שיצירה זו מציפה מחדש היא מקומה של עבודת ה' אישית, או עדתית, כזו שמשמרת מסורת אבות ומנהגים נשכחים. אנו רגילים לראות אדמו"רים ותלמידי חכמים גדולים נוהגים במנהגים תמוהים, ומשמרים את התמיהות של הדורות הקודמים, ולעכל את הדבר. עם זאת דומה שהעולם הדתי, בפרט האשכנזי, מגלה הרבה פחות סובלנות כלפי מסורות הלכתיות אחרות, שנהגו בהם קהילות קדושות במשך שנים ארוכות.
כך הליץ הגאון העצום ר' משה פיינשטיין על שאלת מנהגי מקומות שונים (אגרות משה אורח חיים חלק ד, סימן יז):
"כל מה שחזינן שעושין אף רק קהל גדול בישראל – אינו דבר טעות, שודאי נעשה זה על פי חכם, מאחר שהוא קהל משומרי תורה ומצות, וצריך למצא טעם למה שנוהגין כן ולא נחשבו לטועים, אף אם שאר קהלות אין נוהגים כן. אבל כיון שהוא קהל אחד – אין לנהוג כמותם בצנעא, ויש לעיין בכל דבר ודבר. אבל דבר שנהגו כל ישראל – מוכרחין לעשות כמותם, אף מי שחושב שהוא טעות, דצריך הוא לידע שכלל ישראל עושין כדין, ואף שיש לו קושיא עלייהו ואינו יודע לתרץ – אינו כלום".
דברי קדשו של הגאון צריכים לעמוד כנר לרגלינו בבואנו להתמודד עם מורכבות המסורות ההלכתיות הללו. כך לדוגמה, הרב שלום מציע לאפשר לבני העדה האתיופית להגיע לבתי הכנסת בשבת עם כסף, שכן מנהגם היה לפקוד את בית הכנסת תמיד עם ממון לצדקה, בכדי לקיים "ולא יראה את פני ה' ריקם". כך הוא כותב (עמ' 170):
"מי שהביא – רשאי להמשיך ולהביא. שהרי זה מצורכי השבת, זה ייעודו של אותו הכסף. בעולם האתיופי הבנוי על אמון אין חוששים שמאן דהוא ילך ביום השבת וישתמש בכסף לדברים אחרים, האדם הרי רוצה לעבוד את הקב"ה, ומי שאינו רוצה לא בא לבית הכנסת. 'חשש' היא מילה זרה בעולמם".
כאן המקום לציין ששמענו גם על מנהג דומה בקרב יוצאי חבר העמים, שמבטאים את קדושת המקום ואת הערכתם כלפי בית הכנסת בתשוקה לתת צדקה גם ביום השבת.
המרתק בספר שהוא מאגד בתוכו גם דעות שמרניות יותר (או פחות, תלוי בזוית ההסתכלות). כך מובא בשלהי הספר, במכתבו של הרב יוסף הדנה, הרב הראשי ליהודי אתיופיה בארץ ישראל, על אודות הכסף בשבת קודש:
"זהו מנהג שמקורו בטעות ובחוסר ידע בהלכות המרובות של שבת […] לפיכך חובה נעימה מוטלת על כל מנהיג רוחני להורות ולהסביר על מנת לבטל את המנהג הזה, גם לדור המבוגר. יש לנהוג על פי השולחן ערוך כמו כלל ישראל".
ברור לחלוטין מהיכן נחצבים דבריו העקרוניים של הרב הדנה, אך דומה שהסוגיה שלפנינו דורשת הכל חוץ מאמירות נחרצות. אין ספק שהגיון רב בדבריו, והצורך לאגד ולאחד את כלל ישראל תחת מטריה הלכתית אחת חיוני (ראו בהקשר זה דבריו של הרב שלום על אודות המטריה בשבת), אך למדנו במסכת פסחים, מפי הלל הזקן, גם להניח להם לישראל, שאם לא נביאים הם בני נביאים הם.
(צו תשעב)