הרב ד"ר משה פינצ'וקבמבט ראשון, הפיוט "דיינו" נראה כסקירה שטחית ועממית של יציאת מצרים, מעין רשימה לקונית של הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה עמנו ותו לא. אכן, בנוסח ההגדה של הרמב"ם שבסוף הלכות חמץ ומצה פיוט זה כלל לא מופיע. ברם, עיון מעמיק יותר מעלה כי פיוט זה הוא ככל הנראה עתיק יומין ויש בו עומק ועצמה רבה.
א. "דיינו" עתיק יומין ואולי אף נאמר על ידי מביאי הביכורים בעלייתם לירושלים
המבנה הבסיסי של דיינו מופיע בכמה מקומות בתלמודים: "מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים – כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים – דיינו, נמצאת עלייה שלא לשמה (פסחים ח ע"ב); "כיוצא בו אמר רבי דוסתאי ברבי ינאי: מפני מה אין חמי טבריא בירושלים – כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא – דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה (פסחים ח ע"ב); "אלו לא באנו אלא לשמוע דבר זה – דיינו (ברכות טז ע"א). הירושלמי (ברכות ט, ה) מפרש את הפסוק במלאכי (ג, י), "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי": "מהו עד בלי דיי…עד שייבלו שפתותיכם מלומר דיינו ברכות דיינו ברכות.
"עלי תמר" רואה דמיון בין הנאמר כאן ל"דיינו": "שהוא על דרך שאומרים בהגדה של פסח כמה מעלות טובות למקום עלינו…ואף כאן הברכה תהיה כלולה מהרבה ברכות עד שתאמרו על כל ברכה וברכה דיינו, עד שיבלו שפתותיכם מלומר דיינו. וכן משמע הלשון דיינו ברכות הרי שהיא כלולה מהרבה ברכות". אם כן, לא רחוק לשער שפיוט הדיינו שיש לו מבנה דומה לאלו נתחבר אף הוא בתקופה זו. "מאיר עין" להגדה של פסח, סבור כי הירושלמי באומרו "דיינו ברכות" מתכוין לפיוט דיינו עצמו. "ולבי אומר לי כי אלו הרהיטין עתיקים הם וכבר ידעום אמוראי דא"י…ומהיכן באו לזה הכפל דיינו ברכות דיינו ברכות, אלא לפי שהיו ידועים להם רהיטין כאלה והזכירום כפי שהורגלו בהם". בהמשך דבריו הוא מתקדם מעבר לכך ומשער שאת "דיינו" שרו מביאי הביכורים בשעת הבאת הביכורים בימי בית שני: "והנה אין הדבר רחוק שאלו הרהיטין הם מזמן הבית, שמביאי הביכורים עלו באסופות כמו ששנינו סוף ביכורים והיו משוררים ומזמרים בדרך כמו שאמרו בירושלמי דביכורים שם, בדרך היו אומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, בירושלים היו אומרים עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. וע"כ נראה לי שראש המעמד היה אומר אלו הרהיטין והם היו עונים אחריו דיינו דיינו". כסימוכין להשערה זו נציין כי שני מופעים של "אילו…דיינו" בתלמוד נאמרים לגבי "עולי רגלים". שנית, "דיינו" מסתיים בבנין בית המקדש לשם מביאים את הביכורים. לבסוף, הרשב"ץ בפירושו להגדה קושר בין דרשת פרשת ביכורים ("ארמי אובד אבי") ל"דיינו": "והוצרכנו לסיים בשבח ולדרוש פרשת מקרא בכורים והיא מארמי אובד אבי עד סוף הפרשה ודרשנו אותה עד ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה וגו ובסוף אלו הפסוקים יש ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת וגו'. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' על כן אנו מסיימין בשבח כמה מעלות טובות למקום עלינו קודם שהבאנו גרגיר זה של תאנה או אשכול זה של ענבים והקב"ה מתרצה לנו במתנה קטנה כזאת פרעון לכל הטובות שעשה עמנו קודם שהבאנו הפרי הזה".
אם השערה זו נכונה, מובן היטב מדוע הדיינו בנוי חמש עשרה שורות. כנגד חמש עשרה מעלות בין עזרת נשים לעזרת ישראל בבית המקדש. שמא על כל מעלה אמרו שורה ועלו.
(צו תשעב)
