הרב יגאל גרוס
הגמרא במסכת פסחים (לה ע"א) דנה בשאלה, מאלו מינים אפשר לעשות מצה על מנת לצאת ידי חובה בפסח. חכמים לומדים מהפסוק 'לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל מצות', שרק במיני דגן שיכולים להחמיץ יוצאים ידי חובה, אבל אורז, דוחן וכדומה – אין יוצאים בהם ידי חובה.
רבי יוחנן בן נורי חולק וסובר שאפשר לעשות מצה גם מאורז, ונחלקו בטעם ההיתר. לפי הירושלמי (חלה א, א) רבי יוחנן מרחיב את ההגדרה של 'חימוץ', ולכן כולל גם אורז. הפני יהושע (שם כח ע"ב) ביאר אחרת וטען שרבי יוחנן מסכים שאורז לא מחמיץ, אלא שהוא סובר שאפשר לצאת ידי חובה גם במינים שלא מחמיצים.
מצה עשירה
כאשר מערבבים את הקמח במים, לכל הדעות העיסה מחמיצה. מצד אחד אפשר לעשות ממנה מצה, אך מצד שני אם משתהים יותר מדיי זמן ולא אופים אותה, היא הופכת להיות חמץ. דנו הפוסקים בעקבות סתירה בדברי הגמרא בשאלה, מה הדין כאשר מערבבים את הקמח עם מי פירות:
מצד אחד הגמרא בפסחים (לה ע"א) מביאה בשמו של ריש לקיש, שאדם האוכל בפסח עסה שנילושה במי פירות (= מצה עשירה) – פטור מכרת, מכיוון שרק עיסה שיכולה להחמיץ חייבים על אכילתה כרת, אבל עיסה שנילושה במי פירות כלל לא מחמיצה, ממילא אין איסור כרת באכילתה.
מצד שני הגמרא לאחר מכן (לו ע"א) כותבת בשם רבן גמליאל, שלא זו בלבד שאסור ללוש קמח במי פירות, אדרבה, הוא מחמיץ מהר יותר מקמח שנילוש במים רגילים, ולכן צריך לשורפו מיד. לשיטת חכמים אפשר לאכול במהירות את העיסה ולא לשורפה, אבל גם הם מודים שלכתחילה אין ללוש.
מחלוקת הפוסקים
ביישוב הקושיה נחלקו הראשונים:
א. רש"י (ד"ה אין) תירץ שיש איסור ללוש עיסה במי פירות, וכפי שכותבת הגמרא העיסה מחמיצה באופן זה מהר יותר. כאשר רבן גמליאל כתב שאין איסור ללוש קמח במי פירות ולאוכלו, כוונתו הייתה שאין באכילת עיסה זו איסור כרת כפי שבדרך כלל עוברים כאשר אוכלים חמץ, אבל איסור לאו, ישנו.
ב. רבינו תם (שם), הרמב"ם (חמץ ומצה ה, ב) והרא"ש (ב, יג) חלקו וסברו שאין כלל איסור ללוש קמח עם מי פירות. כאשר הגמרא מביאה בשם רבן גמליאל שעיסה שלשו אותה עם מי פירות מחמיצה במהירות, כוונתה למקרה בו התערבבו מים עם מי הפירות, שהשילוב של שניהם מזרז את תהליך החימוץ.
להלכה נחלקו השולחן ערוך והרמ"א (תסב, ד): א .השולחן ערוך פסק כדעת רוב הראשונים, שאין איסור ללוש עיסה במי פירות מכיוון שהעיסה לא מחמיצה ב. הרמ"א חשש לדעת רש"י שאסור ללוש, אם כי במקום צורך גדול (למשל בשביל חולה, זקן וכדומה), גם לשיטתו אפשר לסמוך על דעת המקילים.
עוגיות פפושדו
על בסיס מה שראינו, אפשר להבין את מחלוקת הרב עובדיה והרב אליהו ביחס לעוגיות מצה עשירה (כגון פפושדו). כאשר העיסה של העוגיות נילושה במי פירות בלבד, אין מחלוקת שלדעת הספרדים העוגייה כשרה לאכילה לכתחילה (שלא כדעת האשכנזים המחמירים). המחלוקת ביניהם סבבה סביב השאלה, אם מתערבבים מים וחומרים נוספים בתהליך הייצור:
א. הרב אליהו טען, שלמרות שמנקים את המכונות בין אפייה לאפייה ביין, בפועל כאשר מדובר באפייה בכמויות כל כך גדולות ובמפעלים ענקיים, אי אפשר באמת למנוע כניסה של מים למכונות. מה עוד, שבמהלך הייצור מכניסים חומרים מתפיחים שחלקם עלולים להחמיץ את העיסה כיוון שהם מורכבים ממים, וכן בשוקולד המפוזר על חלק מהעוגיות, יש מים.
ב. הרב עובדיה לעומת זאת טען שלא נכנסים מים בתהליך הייצור, וגם אם נכנסים, אזי דואגים לשטוף את הצינורות ביין כמו שצריך. כמו כן נראה שסבר, שאין בעיה בכך שהחומרים המתפיחים פולטים מים במהלך בישול. משום כך, לשיטתו, מדובר בעיסה רגילה שנילושה במי פירות שמותרת לספרדים באכילה.
(פסח תשפ"ג)
