פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
ההבחנה בין חפצא לגברא:
אחת ההבחנות הידועות בעולם ההלכה היא בין החפץ, האובייקט-"חפצא", לבין האדם, הסובייקט-"גברא". שורש ההבחנה הוא בעניין נדרים. התורה אומרת בפרשת מטות בספר במדבר, פרק ל: "וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה ה': אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽה' אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה".
מה ההבדל בין נדר לבין שבועה? על כך אומרת הגמרא במסכת נדרים דף ב, ע"ב:" […] נדרים דמיתסר חפצא עליה […] לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא". כלומר, כשאדם נודר נדר, הוא אוסר את החפץ עליו, ואילו כשהוא נשבע, הוא אוסר על עצמו ליהנות מדבר מסוים.
ההבחנה הזו בין איסורי גברא, לבין איסורי חפצא, הופכת במשנתו הלמדנית החדשנית של הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק (1918-1853) להבחנה יסודית בעניינים שונים. אחת הסוגיות הידועות כאן היא ביעור חמץ בפסח.
התורה בספר שמות, פרק יב, ובפרק יג אומרת: (יב) "שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי: (יט) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ:(כ) כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת".
(פרק יג, ז): "מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽך".
נחלקו חכמים במשנה באשר לדרך ההשבתה: "רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים" (משנה, פסחים, פרק ב, משנה א).
בגמרא העוסקת במחלוקת זו נאמר: "תניא, אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. והדין נותן: ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא – טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא – לא כל שכן שטעון שריפה? אמרו לו: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל – אינו דין. לא מצא עצים לשורפו – יהא יושב ובטל? והתורה אמרה תשביתו שאר מבתיכם – בכל דבר שאתה יכול להשביתו".
במה נחלקו רבי יהודה וחכמים? ההסבר של רבי חיים מבריסק (חידושי רבי חיים הלוי על הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק א, הלכה ג', דף י, ע"ב-יא, ע"א). הוא שרבי יהודה סבור שמצות ביעור חמץ היא על ה"חפצא", על החמץ שיתבער, ולכן רק שריפה באמת מכלה לחלוטין את החמץ. לעומת זאת, חכמים סבורים שהמצוה היא על ה"גברא", שלא יהיה חמץ לאדם, ולכן אפשר לבער את החמץ בכל דרך, כמו למשל לפורר ולזרוק לים.
על פי ההסבר הזה מיישב רבי חיים שאלה ידועה של רבי עקיבא איגר. הרמב"ם כותב בהלכות חמץ ומצה, פרק א, הלכה ג: "אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין [=לא יראה ולא ימצא] אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה [=הכלל הוא ש'לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו'], ומכין אותו מכת מרדות".
על הרמב"ם הקשו שגם אם יקנה חמץ או יחמצו בידיים, לא אמורים ללקות על לא יראה ולא ימצא, כי יש כלל אחר ש"לאו הניתק לעשה [=ניתן לתיקון על ידי קיום עשה] אין לוקים עליו", והגמרא בפסחים דף צה, ע"א אומרת שלא יראה ולא ימצא ניתקים לעשה של תשביתו?
ומתרץ רבי חיים (בחידושיו על הרמב"ם, שם) כך: "דהנה הגאון רבי עקיבא איגר הקשה על הטור שכתב דלר' יהודה דחמץ מצותו בשריפה- אפרו מותר, כדין כל הנשרפין דאפרן מותר, ולרבנן דהשבתתו בכל דבר- אפרו אסור כדין הנקברין, והקשה על זה הגרע"א דלפי מה שכתבו התוספות דהא [=שזה] דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור הוא משום דנשרפין איכא מצוה בשריפתן ועל כן הוי נעשית מצותן, מה שאין כן נקברין דליכא [=שאין] שום מצוה בקבורתן ורק משום תקלה ולא הוי נעשית מצותן. ואם כן, בחמץ דגם אם השבתתו בכל דבר הלא איכא [=יש] מצוה דתשביתו אם כן הא צריך להיות לכולי עלמא [=לדעת הכל] אפרן מותר?".
כלומר, גם אם לדעת חכמים לא צריך לשרוף את החמץ, בכל זאת, נעשית מצוותו בכך שמסלקים אותו, ולכן האפר של החמץ צריך להיות מותר, ולמה בעל הטורים כתב שאפרו יהיה אסור? ועונה על כך רבי חיים. שהיות ולפי רבי יהודה המצוה של השבתת החמץ היא בחפצא, אז באמת נעשתה מצוותו, ולכן אפרו מותר. אבל לדעת חכמים, שהמצוה היא על הגברא, שלא יהיה לו חמץ, אז לא נעשית מצוותו, ולכן האפר אסור. ולפי זה גם מסולקת השאלה על הרמב"ם שהבאנו. ניתן ללקות על לאו של "לא יראה ולא ימצא" אם הוא קונה חמץ או מחמץ בידיים, אפילו שהוא ניתק לעשה של תשביתו, כי הרמב"ם פוסק שהשבתת החמץ היא בכל דבר כדברי חכמים, ולכן לא נעשית מצוותו ואין כאן לאו הניתק לעשה.
- היישומים של "חפצא" ו"גברא" בעולם האנושי:
המעניין הוא שנכדו הידוע של רבי חיים מבריסק, הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק הופך את ההבחנה הלמדנית-הלכתית בין חפצא לגברא להבחנה מחשבתית פסיכולוגית: "את הקיום האנושי כולו ייתכן לחלק לפי קנה המידה של 'גברא' ו'חפצא'. יש שהאדם משתייך לתחום 'גברא' ויש שהוא בבחינת חפצא'. למשל, כאשר אדם כלשהו מטופס על הר מעלה מעלה, הריהו מתאמץ להיצמד ככל האפשר אל הסלעים הקשים […] במקרה כזה פועל האדם כ'גברא'- כנושא. אם לפתע מנתק עצמו איזה שבריר של סלע שעליו נשען האדם, והוא חלילה, נופל לפתע כלפי מטה אל התהום- אז נהפך האדם לבחינת 'חפצא'-למושא […]. אם האדם שלוח האל-מן ההכרח שיהא גברא, עולה […] הצלם אלקים עשה את האדם-בזה טמון כל היסוד של הכוח האנושי להיות עולה, נושא, משפיע" (הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "שליחות", בתוך: ימי זיכרון, ירושלים: ספריית אלינר, תשמ"ט, עמ' 25-23).
אם נחזור לחג הפסח, לרעיון החירות העומד בלב החג- ניתן לומר כי יציאת מצרים נועדה להפוך את עם ישראל מ"חפצא"-אובייקט פסיבי, המצוי עמוק בתוך התודעה העבדותית, לעם עצמאי של בני חורין, שהם בדרך לקבלת התורה ולהיות "גברא", שליחים של הא-ל הנדרשים להתעלות באופן רוחני ולא רק להקים להם מסגרת של מדינה שבה הם ישלטו עם עצמם. ועוד היבט חשוב מאוד כאן: הציווי הקטגורי השלישי של קאנט קובע שבני אדם צריכים להיות תכלית ולא אמצעי לרצון אחר. קאנט מבחין כאן בין "דברים" חסרי תבונה שהם בעלי ערך יחסי לבין "אנשים" שהם יישים תבוניים (עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות, תל-אביב: ידיעות אחרונות ספרי עליית הגג, 2010, עמ' 96). עלינו אפוא להשתית את כל ההסתכלות שלנו על בני אדם, כולל על עצמנו כעל "גברא"- סובייקטים שהם תכלית לעצמם. זו הדרך לחיות חיים מוסריים.
בסופו של דבר, כפי שמראה ויקטור פרנקל בתיאורו את חוויותיו במחנה הריכוז, גם בסיטואציות הקשות ביותר ניתן היה להיות "גברא": "אנחנו שחיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש-לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות לבור את דרכו" (ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות-מבוא ללוגותרפיה, תל-אביב: דביר, 2001, עמ' 86-85).
(פסח תשפ"ג)
