בשורה היא לכם

פרשיות תזריע ומצורע עשויות לעורר אי נחת רבה. לבד מהקשיים הרבים בהבנת הדברים, שעשו את "מסכת נגעים", במובנה הרחב, לאחת המסכתות הקשות שבתורה, הן שבכתב והן שעל פה, מעוררת הפרשה גם קשיים פרשניים ותיאולוגיים: במה חטא אדם שבאו עליו נגעים, שלא בטובתו, עד כדי כך שמוטבע על מצחו אות הקלון של ה"מצורע", ונגזר עליו ש"בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו"? במה פשע אדם שעלו נגעים בקירות ביתו, שאיש אינו יודע מקורם, ואנוס הוא לנתוץ את הבית ולקעקעו עד היסוד?
קשיים אלה הביאו את חז"ל והפרשנים, למן ימים קדמונים ועד ימינו, לנסות ולהציע פשר לחטאי המצורע. רבים מהם פירשו שחטאיו הם-הם שגרמו, וראשון שבהם חטא הוצאת שם רע ורכילות.
לצד נגעי האדם והבגד, בולטת בחריגותה פרשת נגעי בתים. ראשיתה, בקול תרועה רמה, בהבטחת "בשורת הצרעת": "כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (יד, לד). לא אולי, לא שמא, אלא הבטחה: נגעי הבתים – בוא יבואו עליכם.
וכפי שפירש רש"י על אתר, בעקבות חז"ל: "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן".
ברם, כוחו של מדרש זה יפה לנגעי בתים הראשונים, שמצאו ישראל בכניסתן לארץ. אך מאחר והלכות נגעים כוחן יפה לעולם, לדורות ולא רק לשעה, על מה ולמה הם באים?
אפשר שתירוץ מה לשאלה זו נמצא בדברי החזקוני על אתר: "כי תבאו אל ארץ כנען – לא נאמר 'כי תבואו' גבי נגעי אדם וכלים, לפי שאף במדבר היו נוהגים. אבל בנגעי בתים שלא היה להם במדבר, נאמר 'כי תבאו אל ארץ כנען'. דבר אחר: בשביל מעלת ארץ ישראל שהמקדש עתיד להיות בתוכה הוזקקה להיות נקייה וטהורה. 'ונתתי נגע צרעת' – יש מפרשים לפי הפשט: לפי שהזהיר להלן 'אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים', ואין אנו יודעים באיזה מקום עבדו, לפיכך בא הנגע בבתים להודיע המקום שעבדו שם הכנענים כדי לאבדו". לצד הנימוק הפרגמטי, של ביעור העבודה הזרה מארץ הקודש, נראה שבטהרת הבתים מגולם גם רעיון עמוק נוסף, שעיקרו מכוון לא כנגד מצוות שבין אדם למקום, אלא כנגד מצוות שבין אדם לחבירו.
לאמור: השיבה לארץ ישראל צריכה להיות מלווה בטהרה, ניקיון כפיים וברות לבב. היציאה משעבוד מצרים מחייבת את העם לנהוג בדרך אחרת מאשר נהגו המצרים בבניין פיתום ורעמסס, שהיה מלווה בניצול האדם, שעבודו וביזוי כבודו.
יתר על כן: אפשר שלא לחינם פרשיות אלה נקראות דרך כלל בסמוך לאחר חג הפסח, החג שמסמל את היציאה משעבוד לגאולה, ואת החובות שגאולה זו כורכת בכנפיה. אחת הגדולות שבהן היא הרגישות למצוקתו של ה"אחר", והערבות ההדדית שמתחייבת מחירות זו.
תורת ישראל מזהירה אותנו מפני "נגעים" שונים – ירקרקים, אדמדמים, שקערוריות טומאה שעלולות לדבוק בקירות ה"בית" ולהדביק את יושביו. נגעים אלה עשויים להתבטא בדיור מנקר עיניים, הבולט בזרותו על רקע מחוסרי הדיור ודרי האוהלים הנשקפים מחלונותיו שבקומות הגבוהות.
נגעים אלה עשויים להתבטא בחוסר ניקיון כפיים שהוביל לבנייתם של מגדלים אלה, שראשם בשמיים, ומתוך כך יושביהם אוטמים אוזניהם משמוע את הזעקה שעל הארץ.
התורה מלמדת אותנו שגם המטרה הגדולה והקדושה של יישוב הארץ ובניינה, אינה מקדשים את כל האמצעים. גם בניין ארץ הקודש, 'THE HOLY LAND' , אינו יכול לשמש צידוק לגזל, כחש, התעמרות בפועלים והלנת שכרם, מתן שוחד, הלבנת הון, מרמה והפרת אמונים.
אם כך בכל ארץ ישראל, בירושלים על אחת כמה וכמה, שצריכה להישמר בטהרתה ובניקיונה, בעיני אלוקים ואדם.
לפי ההלכה, קניינו של ציבור אינו מיטמא בנגעים. לפיכך, "בית הכנסת אינו מיטמא בנגעים", אלא אם כן יש בו "בית דירה לחזן הכנסת", שכן אז הופכים האינטרסים הכלליים והפרטיים, של קבלת טובת הנאה (גם אם בהיתר) מקופת הציבור להיות מעורבבים ופתוכים זה בזה.
בדומה לכך, ירושלים אינה מיטמאת בנגעים, "לפי שלא נתחלקה לשבטים", והריהי קניין הציבור. בשל קדושתה ואופייה המיוחדים, נקבעו לעיר ירושלים דינים מיוחדים. כך, למשל, נאמר שאסור להוסיף על גבולותיה "אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". ובמקור מקביל, מגילת תענית, הורחבה הלכה זו, ונאמר שאין מוסיפין אלא "במלך, ובנביא, ובכהן, ובאורים ותמים, ובסנהדרין של שבעים ואחד, ובשיר, ובשתי תודות".
סוף דבר: יש לנקוט זהירות יתירה בבניין בית, שדרך כלל הוא קניינו הגדול ביותר של אדם, ומושקע בבניינו ממון רב, ולא אחת יש בו "פרצה הקוראת לגנב", התריע כבר הנביא ירמיהו (כב, יג-יז): "הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט, בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ. הָאֹמֵר אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר. הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ. דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה'. כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ וְעַל הָעֹשֶׁק וְעַל הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת".
בניית בית, ומקל וחומר בניית בית מקדש בירושלים, "פלטרין של מלך", צריכה נקיון כפיים וברות לבב, ונשיאת חן וחסד, בעיני אלוקים ואדם.
(תזריע מצורע תשעב)