פחות, אבל כואב

"אבטיח – ששית. בטטה – בית דין. ענבים – תוצרת חו"ל יבוא. האבטיחים שהגיעו – עולי מצרים". זוהי הרשימה שאני מקבל מדי שבוע מבעל חנות בשכונתי.

זר לא יבין זאת. בבליל השפות שמקיפות אתנו, עברית, עבריינית, ישראלית, צה"לית, תל אביבית וירושלמית, תופסת הלשון היהודית מקום של כבוד. למרבה הצער ולמגינת לב, ככל שחולפות השנים, ועם התגברות השסע – לפחות התרבותי – בין חלקי העם, פחות ופחות אנשים  מבינים אותה, ולהיפך  (כך, למשל, שמעתי פעם יהודי בר אוריין שביקש להחמיא למישהי שאינה מצויה בעגה היהודית, ואמר לה שבעיניו היא "בעלת מידות". הבחורה כמעט התעלפה לשמע הדברים מרוב בושה).

קיום מצוות השמיטה בימינו מציבה בפנינו אתגר גדול מאד. בראש ובראשונים לחקלאים, ולכל "שרשרת המזון" שמלווה אותם (משווקים, נהגים, בעלי חנויות), שצריכים להיות "גיבורי כוח" אמיתיים כדי להמשיך ולנהל משק חקלאי במאה ה-21 שמושבת למשך שנה תמימה.

אכן, גם האמונים והסומכים על תוצרת חו"ל ו"גידולי שישית" ו"היתר המכירה" ניצבים בפני אתגר לא פחות חשוב: שימור מצוות השמיטה לא רק בפן הפורמלי, של פרטי ההלכות, אלא בפן המהותי והרעיוני שלה.

עוד לפני שנות דור, בעקבות שנת השמיטה הראשונה שחווה לאחר עלייתו ארצה, קונן מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה, על השחיקה המתמדת ב"תודעת מצוות השמיטה".

במאמרו הקלאסי, "הרהורי שמיטה", בקעה מלבו נהמת כאב: "מה נשאר לנו כיום מן החזון המרהיב הזה [של השמיטה]? כקליפת השום! המעבר מכלכלה חקלאית לתעשיינית הוריד מעל הפרק – עבור רוב רובו של הציבור – את איסורי המלאכה; ברם, בקשר לאלה המצב יחסית משופר. לא עוקפים ולא מסלפים; למזלנו, 'רק' לא נתקלים בהם. ביחס לאיסורי האכילה וחובת ניהוג הקדושה המצב חמור פי עשר. מהן האופציות העומדות לרשות החרד לקדושת השביעית, על כל פרטיה ודקדוקיה? הוא יכול להסתמך על פיקציה משפטית, לפיה – אוי לאוזניים שכך שומעות – שדות הארץ, מהלבנון ועד נחל מצרים ומן הים עד הירדן, נמכרות או מוחכרות לגוי. אינני בא להרהר אחרי תוקפה ההלכתי של מכירה זו או אחרי קניין גוי להפקיע מידי קדושת הארץ – אפילו אם נניח שהמתירים צודקים, התופעה כשלעצמה צריכה לזעזע. אלטרנטיבית, המפקפק בהיתר יכול להשיג פירות מתוצרת חו"ל או משדות ערבים (אם הוא מוכן לסמוך על הוראת ה"בית יוסף"). אך מה רב הפער בין אותה התרוצצות לירקן ותשלום שערים מופקעים עבור יבול נוכרי, כאשר האדם מתמרמר על טורח הדרך וההוצאות ובמקביל מחזיק טובה לעצמו על רמת צדקותו – מה רב הפער בינה לבין 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה'?! כלום יש להכיר את הקשר שבין אותה יוהרא לבין שַחוּת האדם ורוממות הבורא העומדות במרכז פרשת השמיטה? בין הזהירים באיסור ספיחים, מהו אחוז החיים את השביעית בשמחה תמימה, לעומת המצפים, כמעט בכיליון עיניים, להיפטר מֵעוּלָה?".

הרב ליכטנשטיין סבר שנימת כאב זו צריכה ללוותנו גם אגב שמירת מצוות אחרות, שאולי נשמרות כדבעי אך אינן "מקוימות", במובנן המהותי, עד שטעמן העיקרי כמעט נמוג ונשכח בעקבות דרכי המעקף שסללו להם: היתר עיסקא ביטל, למעשה, את איסורי הריבית; הפרוזבול, כמעט והשכיח לחלוטין את מצוות שמיטת הכספים, ואפילו חילול השבת לצורך, ומעקפי ה'גרמא' למיניהם, שבמקרים מסוימים היו לנוהג רווח, מאיימים במקרים רבים על רוחה ונשמתה של מצוות השבת.

בהקשר אחרון זה, סיפר אחד מתלמידיו, כי בהיותו שופט תורן עוּל ימים, הוזעק בעיצומו של יום השבת להגיע לבית המשפט בדחיפות על מנת להכריע בבקשה דחופה שהגיש עורך דין בשם אישה שבעלה נפטר שעה קלה קודם בתאונת דרכים וביקשה לשאוב זרע מגופו כדי להפרותו בעתיד על מנת שיישאר לו זכר.

"לא ידעתי את נפשי. ביקשתי ממזכיר בית המשפט שיבקש מיד מהפרקליטות את תגובתה, ויקבע דיון לשעה שלוש אחר הצהריים. עשיתי את דרכי ברגל, מהלך כשעת הליכה, לבית המשפט, כשבדרך אני מהרהר בפתרון המשפטי הראוי לסוגיה הסבוכה. הגעתי למסקנה שהנושא אינו מצוי כלל בסמכותי אלא בסמכות בית המשפט המחוזי, אך ליתר ביטחון אשקול להוציא צו ביניים שיורה על שאיבת הזרע מהבעל שהיה במצב של מוות קליני בבית חולים 'הדסה', והקפאת הזרע עד לבחינה מעמיקה יותר של הנושא, לאחר השבת". כשהגעתי לבית המשפט, הייתה הבקשה מונחת על שולחני. התלבטתי האם נכון יהיה להדפיס את ההחלטה במחשב, בכתב שאינו בר קיימא, אך מצריך הדלקת המחשב ומלווה בפעולות חשמל, או שמא עדיף לכתוב בעט. לסוף כתבתי החלטה בהאי לישנא: "אני מאשר את שאיבת הזרע. החלטה זו תעמוד בעינה עד למתן החלטה אחרת".

והוא ממשיך ומספר: "התייסרתי כל השבת האם נהגתי נכון. ידעתי שאת הנעשה אין להשיב, אך ביקשתי לדעת מה עלי לעשות בעתיד, היה ואתקל במקרה דומה. בצאת השבת התקשרתי, בדחילו ורחימו, לרב ליכטנשטיין, וביקשתי להיפגש עמו. הוא ניאות מיד, ונפגשנו למחרת היום בביתו. לאחר ששמע את כל דבריי בקשב רב, השמיע באוזניי את הדעות השונות בין הראשונים בדבר חשש הוצאת זרע לבטלה במקרה זה ועבר לניתוח אנליטי של הסוגייה על כל צדדיה. 'יש כאן שתי שאלות יסוד: האחת, האם אדם צריך בכלל להיכנס למצב מעין זה מלכתחילה, ולכהן כשופט, רופא, שוטר, איש צבא קבע, וכיוצא באלה מקצועות המעמידים, מטבע הדברים, את האדם במצבים כגון אלה. האמנם קיימת חובה על אדם להימנע לכתחילה להימנע מלהכניס עצמו למצב של 'פיקוח נפש'? שאלה שנייה לחלוטין נוגעת להתנהגות הראויה במצבים מעין אלה, כאשר אדם כבר נקלע אליהם".

"אשר לשאלה הראשונה", אמר הרב, "יש ציבור שלם שמדיר עצמו ממקצועות ותחומים אלה, אך דומני ששאלה זו אינה רלוונטית לגביך, שכן הכרעת בה, ולא בשבילה באת לכאן".

"אשר לשאלה השנייה, דומני שבמצבים מעין אלה ראוי לצמצם בחילול שבת ככל שניתן. אפשר והיית יכול לנסח אותה החלטה בדיוק, אך בפחות מלים, כגון באמצעות מילה אחת בלבד 'כמבוקש', ובמוצאי השבת לכתוב החלטת המשך שבה תפרט את שיקוליך ואת הסייגים להחלטתך הקודמת".

"אכן, את השיעור החשוב ביותר קיבלתי דווקא בסוף דבריו", סיכם השופט. "יש כאלה הרצים לחלל שבת במקרי פיקוח נפש, וסבורים שאם הם עונים לטלפון באמצעות המרפק, ב'שינוי', הם צדיקים גמורים", אמר הרב. "ולא היא: לעולם אל יחשוב אדם ולו לרגע, שבזה שהוא מחלל שבת לצורך 'פיקוח נפש' או עושה מלאכות בדרך 'שינוי' ובצמצום הוא מקדש שם שמים והופך להיות בן רגע צדיק גמור. לא ולא. חילול שבת הוא חילול שבת וצריך לעורר צער בלב כל אדם מישראל. אכן, יש מצבים שבהם מותר – ואף חובה – לחלל את השבת, אך תחושת הצער והכאב שכרוכה בכך צריכה להיות מורגשת היטב וחלילה לנו מלהשכיחה".

(בהר תשפ"ב)