חשבון הנפש שלנו על ירושלים

לצד השמחה על השינוי במצבה הפיזי של העיר וריבוי יושביה, עדיין מוטלת עלינו חובת חשבון הנפש בגין אורחות יושביה

המונח "אֵיכָה" היה לחלק מפס הקול הנצחי של המורשת היהודית. עיון במהותו, תוכנו וטיבו, מלמד על ייחודיותו. בשונה ממונחי שאֵלה רווחים אחרים, דוגמת "למה?", "מדוע?" או בלשון חכמים "כיצד?", מונח זה אינו רווח.

בשבת הקרובה נפגוש אותו בשלושה מופעים שונים המעוררים מחשבות בדבר טיבו המדויק. הוא כתוב בתורה, בפרשת דברים ("איכה אשא לבדי, טרחכם ומשאכם וריבכם"), בהקשר לכובד הנטל והעומס ה'שיפוטי' והמנהיגותי שעליו מֵלין משה רבנו; שנוי בנביאים בקריאת התוכחה של הנביא ישעיהו ("איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט, צדק ילין בה ועתה מרצחים!"); ומשולש בכתובים, במגילת איכה שאף קנתה את שמה מכוח תיבה זו הפותחת אותה, ומדברת בקינה על מצבם העגום של העיר ירושלים ויושביה.

בחלק ממופעיה (כגון שופטים כ, ג: "איכה נהיתה הרעה הזאת?", או שיר השירים א, ז: "איכה תרביץ בצהרים?") תיבה זו אכן באה במשמעות הרגילה והנפוצה של המלים הקרובות לה, "איך?" או "היכן?", ועדיין שינוי סגנונה טוען פירוש והגדרה מדויקת יותר.

שאלות מסוג "איכה נהיתה הרעה הזאת" שבו וניעורו במלוא בעקבות השואה ואסונות אחרים, גדולים כקטנים, שבהם נספו חפים מפשע, אנשים נשים וטף, יראים ושלמים, ולא ניתנה לה תשובה. במישור התיאולוגי, לא מעט מחכמי ישראל סברו שלא ניתן כלל לתת תשובה לשאלה מעין זו, ואחרים גרסו שאין זה ראוי בכלל לשאול אותה, ודי להסתפק בצידוק הדין.

יהא אשר יהא, הצפת השאלה בנוגע לעיר ירושלים בימינו מעוררת שאלות באשר לכֵּנוּת המלווה אותה.

בתודעה העממית, תשעה באב מתמקד בחורבן המקדש. אכן, עיון במקורות מלמד שלא כך הוא, ועיקר הכאב, הצער והאבלות מכוונים כלפי חורבן העיר ירושלים, יושביה, והשחתת דרכה. לעניין זה יש גם השלכה מעשית לגבי השאלה המרתקת, האם עת עמד הבית השני בתפארתו – ולעתיד לבוא, עם כינון הבית השלישי – יעמדו בתוקפם איסורי האבל והתענית המלווים את יום תשעה באב, או שמא ייבטלו ויעברו מן העולם.

לו הייתה שאלת "אֵיכָה" מתמקדת רק במקדש, הייתה התשובה על אמירתה כיום הזה קלה הרבה יותר שכן המקדש עדיין עומד בחורבנו ובשממונו.

ברם, כאמור לעיל, עיון במגילת איכה ובמדרשי חז"ל הנסמכים עליו, מלמד שעיקר האבל והצער מכוון כנגד חורבנה של העיר, השחתת דרכיה וגלות יושביה ולא כנגד חורבנו של מקדש.

כך, כבר בפסוק הפותח את המגילה: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה. רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת, הָיְתָה לָמַס". גם המשך הפרק מדבר בגלות יושבי העיר, בדרכי העיר השוממות, באנחת כוהניה וצער בתולותיה.

גם הפרק השני שפותח באיכה, מבכה את "בת ציון" – העיר ירושלים ויושביה, ואינו מתמקד דווקא במקדש.

ביטוי לכך ניתן גם בתפילת היום, בברכת "נַחֵם", על נוסחיה השונים, ברכה שמתמקדת כולה בחורבן העיר ויושביה האבלים: "נחם ה' אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחֳרבה והבזויה והשוממה. האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב. והיא יושבת, וראשה חפוי, כאישה עקרה שלא ילדה. ויבלעוה ליגיונות, ויירשוה עובדי פסילים, ויטילו את עמך ישראל לחרב, ויהרגו בזדון חסידי עליון. על כן ציון בְּמַר תבכה וירושלים תתן קולה… ברוך אתה ה', מנחם ציון ובונה ירושלים".

לנוכח בניינה והתפתחותה של ירושלים בימינו, הגדולה בערי ישראל, הציעו רבים וטובים, ולוּ כדי להימנע מאמירת דבר שקר ח"ו (ראו תהלים קא, ז: "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי") להוסיף מילה אחת בדבר "העיר שהייתה אבלה וחרבה", או להשמיט חלק ממילותיה (כגון "השוממה מאין יושב").

בין כך ובין כך, לצד השמחה על השינוי במצבה הפיזי של העיר וריבוי יושביה, עדיין מוטלת עלינו חובת חשבון הנפש בגין אורחות יושביה (וכמובן, אורחות שאר יושבי הארץ), רמתם המוסרית, רגישותם לחלכאים ונדכאים שבתוכם, ועשייתם לתיקון מעשי העוול  שעדיין פרים ורבים בתוכנו, ומצדיקים לא אחת גם קינה ונהי, ובעיקר תוכנית פעולה לתיקונם ולכינונה של "ממלכת כהנים ועם קדוש".

(דברים תשפ"א)