פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילןלפני שני גיליונות עסקנו בעמדה לפיה מינוי המלך הוא מצוות עשה מהתורה. המייצג המובהק של הגישה המלוכנית הוא, כפי שראינו, הרמב"ם. לעומת העמדה הזו, פרשנים רבים סבורים כי התורה לא מצווה על מינוי המלך. וכך אומר למשל רבי אברהם אבן עזרא על דברי התורה: "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי. שום תשים עליך מלך" (דברים, יז:יד- טו)- "רשות". כלומר אין כל חיוב למנות מלך.
אלא שכאן עולות שתי אפשרויות. האפשרות האחת, היא אכן לראות את מינוי המלך כאופציה, שכשלעצמה אין בה כל רע, ואולי היא אף רצויה, אך הקב"ה אינו מחייב עליה, אלא משאיר אותה תלויה ברצון הציבור. האפשרות היותר רדיקלית היא זו הסבורה כי מינוי המלך הוא רשות דווקא משום שהוא לא המשטר הראוי. את דיוננו היום נקדיש לפרשנות הראשונה.המייצג הבולט של גישה זו הוא הנצי"ב מוולאז'ין בפירושו לתורה: "העמק דבר" לפרשה זו(פירושו לדברים יז: יד, ד"ה ואמרת). עקב חשיבות גישתו נביא אותה בהרחבה:
הנצי"ב פותח בשאלה: "אכן לפי לשון זה היה במשמע שאין זה מצוה במוחלט למנות מלך, אלא רשות כמו ואמרת אוכלה בשר וגו'. והרי ידוע בדברי חז"ל דמצוה למנות מלך ואם כן למאי כתיב ואמרת וגו'?" השאלה היא אפוא מדוע התורה כותבת בלשון של אפשרות התלויה בעם אם הם רוצים, אז ניתן למנות מלך, כשחז"ל קובעים (כפי שראינו לפני שני גיליונות, זו לא בהכרח דעת כל התנאים שנחלקו בנידון, אך זו המגמה הדומיננטית) שיש מצווה למנות מלך?
תשובת הנצי"ב מרתקת ומאלפת בתובנות הפוליטיות וההלכתיות העולות ממנה:
ונראה דמשום שהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם. ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה. ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט. ודבר זה אי אפשר לעשות על פי הכרח מצות עשה. שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצות עשה. משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון. או אז מצות עשה לסנהדרין למנות מלך.
מספר נקודות מרתקות עולות מגישתו של הנצי"ב:
א. אכן המצב האידיאלי לדעת חז"ל הוא למנות מלך. אולם מאחר ושיטת המשטר יכולה לקבוע את גורל המדינה, הרי יש כאן עניין של פיקוח נפש של הכלל, והוא דוחה את מצות העשה למנות מלך. בפועל אפוא, מינוי המלך הוא רשות הנקבעת לאור רצון העם ולאור הנסיבות הקיימות.
לגישתו זו של הנצי"ב יש השלכות גם לסוגיות אחרות. וכך למשל ניתן להסיק מהנצי"ב שגם אם יש מצות ישוב ארץ ישראל, פיקוח נפש של הכלל מאפשר ויתור על קיום מצות עשה זו. וכך פסק בזמנו הרב עובדיה יוסף.
ב. מהנצי"ב עולה שאסור ששיטת המשטר תיכפה על הציבור. אם הציבור מעדיף משטר לא מלוכני, כגון משטר דמוקרטי ("כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך"), הרי שיש לפעול לאור רצון העם. זוהי עמדה דמוקרטית מובהקת.
ג. אין משטר פוליטי שנכון לכל הנסיבות. בהקשרים שונים מתאימים משטרים שונים. זוהי תובנה פוליטית מרתקת, המייצגת מסורת פרשנית פוליטית מהעולם הקלאסי ועד לעידן המודרני. הוגים בולטים כגון אריסטו בעולם העתיק, מקיאבלי בעידן הרנסנס, ומונטסקיה במאה השמונה עשרה, טענו בדיוק את הטענה הזו. בהשלכה לימינו, ניתן לומר שאסור לנסות לייבא דגם של משטר פוליטי מסוים, גם אם סבורים אנו שזהו המשטר הרצוי, לחברות שבהן התרבות הפוליטית אינה תואמת את הדגם הזה. ייתכן שהפיכת סין למדינה דמוקרטית ליברלית בימינו, תביא להתפרקותה. הניסיון לייצא את הדמוקרטיה בכפייה לעיראק, שהובל על ידי הנשיא ג'ורג' בוש הבן (בניגוד לעצתו המפורשת של אביו, הנשיא בוש הראשון, שתבונתו המדינית עלתה לאין ערוך על זו של בנו), נכשל כשלון מהדהד. כך גם הניסיון להפוך את אפגנסיטן לדמוקרטית. וכך גם המהלך של בוש ומזכירת המדינה שלו, קונדוליסה רייס להוביל בכפייה לבחירות דמוקרטיות בעזה, אשר גרמו לעליית החמאס. "האביב הדמוקרטי הערבי", לא בהכרח מתגלגל למחוזות דמוקרטיים ליברליים, אלא לא אחת מוביל ל"סתיו " מוסלמי.
עמדה דומה במידה רבה לגישתו של הנצי"ב, פיתח בדור האחרון רבה הספרדי של תל אביב-יפו, מהמקוריים והמרתקים שבהוגים הציונים הדתיים בדור האחרון, הרב חיים דוד הלוי. וכך הוא טוען:
יש בתורה שטח מסויים בו הדברים באו במתכוין סתומים ועמומים. בשום פנים אין למצוא בתורה משטר מדיני או כלכלי ברור. אפילו פרשת המלך, באה כה סתומה, עד שגרמה למחלוקת רבותינו בתלמוד, אם היא בכלל מצוה או רשות. ואף שנפסקה הלכה כגדולי הראשונים שהיא מצוה, אף על-פי כן גדולי הפרשנים והוגי הדעות, דברו בחריפות נגד המלכות כשיטת-ממשל. ומצוה זאת הלא באה להסדיר את המשטר המדיני בחברה שומרת תורה, ומדוע ניתנה בצורה סתומה ועמומה? ונשנה הדבר בכמה משטחי החיים הנוגעים לחיי חברה ומדינה. ולדעתי, זו כוחה וגדולתה של תורה שאין בה משטר ברור ומוגדר, לא מדיני ולא כלכלי, ושתי סיבות לדבר:
א. לפי מהותם של שטחי חיים אלה, ניתנים הם לשינוי מתקופה לתקופה, ותורת ה' תורת נצח היא, ונמנעה במתכוין מלקבוע תחומים ברורים ומוגדרים.
ב. לא רצתה תורה לכוף את העם לנהוג בחייו החילוניים על-פי משטר מסויים, והשאירה את הבחירה לרצונו החפשי בשטחים אלה. אך לעומת זאת נתנה תורה ומצוות, שהן בבחינת עקרונות ויסודות, אשר יכולות להתאים לכל משטר בכל דור ובכל צורת חיים, ותכליתן למנוע את השלילי שבכל משטר אפשרי.
(עשה לך רב, חלק ג', עמ' רפח-רפט; תורת חיים, ויקרא, עמ' צה ואילך).
בחשבון אחרון, הנצי"ב והרב הלוי, אשר במשנתם אינם רואים את הדמוקרטיה המערבית כאידיאל, בעצם מפתחים גישה דמוקרטית בסיסית, בכך שהם סבורים כי התורה עצמה משאירה לעם להחליט באופן דמוקרטי על צורת המשטר שלו, גם אם החלטת העם אינה התפיסה האידיאלית ההלכתית.
אולם גם עמדה זו אינה המילה האחרונה האפשרית בסוגיה של המשטר הפוליטי הראוי על פי התורה: מלוכני או לא מלוכני. ההוגה המרכזי המפתח תפיסה אנטי מלוכנית רדיקלית הוא דון יצחק אברבנאל.במשנתו הפוליטית נעסוק אי"ה בגיליון הבא.
(תזריע מצורע תשעב)
