פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילןכאמור בגיליון הקודם, הסוגיה הראשונה שבה יש לדון כאשר עוסקים במפגש שבין יהדות ודמוקרטיה, היא סוגית הממשל הראוי (הרובד הראשון מבין שלושת הרבדים של הדמוקרטיה הליברלית). הטקסט הבסיסי לכל דיון על המשטר הראוי במסורת הפוליטית היהודית, הוא פרשת המלך בתורה (דברים, יז:יד-כ):
(יד) כי תבוא אל הארץ אשר ה' א-לוהיך נותן לך וירשתה וישבת בה, ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי; (טו) שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' א-לוהיך בו. מקרב אחיך תשים עליך מלך. לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא; (טז) רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד; (יז) ולא ירבה לו נשים, ולא יסור לבבו, וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד; (יח) והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים; (יט) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' א-לוהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם; (כ) לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל.
עיון בפשט הכתובים מצביע על כמה נקודות חשובות:
א. התורה אינה מצווה על מינוי מלך, אלא תולה את המינוי בבקשה מפורשת של העם הרוצה במלך ככל גויי הסביבה.
ב. הבקשה ככל הנראה אינה ראויה ביותר. ממתי המנהג של גויי הסביבה הוא הבסיס הראוי לדמות החברה בתורה? הרי התורה חוזרת פערים הרבה על הצורך להיבדל מהמנהגים של העמים בתוכם חי עם ישראל.
ג. הדגש בפסוקים שלפנינו אינו בהעצמת מוסד המלוכה, אלא דווקא בבלימתו. המוטיב החוזר על עצמו בפסוקים אלו הוא מה המלך לא יכול לעשות. והאיסורים על המלך, מעקרים במידה רבה את העוצמה והפאר של המלוכה: ללא ריבוי סוסים וללא הרמון נשים וללא ריבוי כסף וזהב וללא הגבהת ליבו וללא אפשרות לסור ימין ושמאל ממה שנקבע על פי חוקת התורה ומפרשיה (לא במקרה חוזר הביטוי "לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל" המזכיר מאוד את מה שנאמר בפרשיה הקודמת באשר לציווי להישמע לסמכות בית הדין: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"(דברים, יז:יא).
אם נסכם את הדברים הרי שמפרשת המלך שבתורה עולה על פי הפשט דווקא אי הנחת של ה' מהרצון במלוכה וזאת תוך ניסיון ברור לצמצם עד למינימום את עוצמת מוסד המלוכה. לאור ידיעותינו על דמותם ועוצמתם של המלכים בעולם המזרח הקדום (גויי הסביבה, במונחי הפרשה), ברור שמדובר כאן בתמונת נגטיב של דמות המלוכה. גם אם בדיעבד, האל מסכים למינוי המלך, הרי שהוא חותר להגבילו לסוג של משטר שהוא במונחים מודרניים: "מונרכיה קונסטיטוציונית", כלומר מלוכה שפועלת על פי חוקה ושבה דווקא לגוף המחוקק יש סמכות מרכזית ולא למלך.
פרשנות זו העולה מפשט הכתובים נתמכת ביסודות מרכזיים נוספים המצויים בתורה באשר לסוגיות פוליטיות. בהמשך הסדרה נדון בהרחבה בכך שמתוך התורה עולה מאבק חסר פשרות בעריצות, הנתפסת כפסולה מבחינה מוסרית וכמרד בסמכות האל. חג הפסח, אליו קרבים אנו, מבטא יותר מכל את המאבק בעריצות המיוצגת בדמות המשטר המצרי הפרעוני. התורה חוזרת פערים הרבה על הצורך ביחס אנושי כלפי אנשים שונים: חלשים, עבדים, גרים וכו' כלקח מהעבדות של עם ישראל במצרים. לשם כך התורה פועלת להגביל את השלטון הפוליטי דרך קיום מוסדות שונים של כהונה, נבואה ובית הדין. הגבלת השלטון דרך מה שלימים הפך להיות עיקרון "הפרדת הרשויות", כמו גם דרך קיום מסגרת חוקתית מחייבת את השליטים, היא –כפי שהבינו אבות החוקה האמריקנית- הדרך הטובה ביותר לבלימת עריצות שלטונית.
גם פרשת מינוי המלך והכפפתו לחוק ולפרשניו כמו צמצום העוצמה השלטונית, נוגעים באותה נקודה: גם אם האל מוותר לעם ומסכים למינוי מלך, הוא פועל להגביל את שלטונו במידה רבה.
אין אפוא כל בעיה לפתח מתוך פשט הכתובים מסקנה לפיה המשטר המלוכני אינו האידיאל השלטוני ביהדות.
כל דיון על טקסטים, חייב להתחיל בפשט הכתובים, ממנו לא אחת מתעלמים בעת דיון על טקסטים מהמקורות, בפרט למי שאמון על לימוד התורה עם רש"י כשילוב בלתי נפרד (ורש"י מתבסס בעיקר על סינתזה של מדרשים, אף שגם רובד הפשט חשוב בפירושו). אולם כפי שיודע כל מי שמצוי בפרשנות היהודית לדורותיה, הפשט אינו נקודת הסיום, שהרי הפשט הוא רק הראשון מבין הדרכים להבנת הכתובים, ולצידו קיימים גם הרמז, הדרש והסוד(פרדס).
בגיליונות הבאים נפנה לבחינת הגישות השונות העולות מהפרשנות היהודית לדורותיה לפרשת מינוי המלך ולמסקנות העולות מהן באשר למשטר האידיאלי ביהדות.
(ויקרא תשעב)
