פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילןבמערכת פוליטית ומשפטית אזרחית דמוקרטית, משמעות שלטון החוק היא בשני מימדים: המימד הסמכותי הכפייתי והמימד החינוכי הנורמטיבי. אזרח שומר חוק הוא גם אזרח הפועל מתוך אי רצון לעבור על החוק ולשלם על כך מחיר, אך גם-ורצוי- אזרח השומר על החוק ראשית לכול בגלל הפנמת החשיבות של עצם קיומו של שלטון החוק. בכל מקרה, אין משמעות לקיומם של חוקים, אם אין בצידם אמצעי כפייה למי שעובר עליהם, שמתבטאים בהעמדה לדין או בענישה מיידית (כגון תשלומי קנסות).
כאשר עוסקים אנו בעיקרון שלטון החוק הדתי, הדברים מורכבים יותר. יש להבחין בין החוק המקראי והחז"לי ובין תקופות שבהן חברה התנהלה על פי נורמות החוק הדתי ההלכתי לבין המציאות בעולם היהודי בעידן המודרנה והחילון.
נפתח את הדיון בחוק המקראי. המקרא מציג מסכת מקיפה של עונשין על העוברים על החוק הדתי באיסורים שונים כגון שבת, גילוי עריות, נזיקין ועוד. במקרים שונים יש כוח ביד בית הדין להעניש ענישה פיזית קשה ביותר (מלקות ואף מיתה לסוגיה השונים). זו תפישה נוקשה בהרבה מהמקובל בעולם המערבי, והיא גוררת לא אחת ביקורת חריפה ביותר על אותם דתיים החולמים על הפיכת מדינת ישראל ל "מדינת הלכה". עבור רבים, שאינם מכירים את השינויים בהלכה לאורך הדורות, מגמה זו תוביל להפיכת מדינת ישראל למעין סעודיה ואיראן, שבהן כורתים ידיים ועונשים בסקילה. ראוי לציין כי דווקא עונש המאסר, לא מופיע בצורה מפורשת בתורה ככלי לענישה (למעט אזכור כגון הנחה במשמר לפרק זמן קצר עד שיוודע הדין).
יחד עם זאת, גם החוק המקראי משאיר חוקים מסוימים, עליהם חל עונש, תלויים בעצם ברצונו של העובר עליהם להביא את עונשו. וכך למשל דיני הקורבנות לא מבוססים בעיקרם (על פי פשט הכתובים) על כפייה אלא על חובה אישית להביא קורבנות על עבירות במזיד ובשוגג, ובצידם, קיימת מערכת של הבאת קורבנות המבוססת על רצונו החופשי של האדם (נדר, נדבה).
יתר על כן, העונש על חטאים שונים כלל אינו מסור בידי אדם אלא נתון לידי שמיים. דוגמאות בולטות לכך הן איסורי כרת וצרעת.לצד אלו, יש חטאים שונים שעליהם לא מופיע עונש בכלל. דוגמה בולטת לכך היא מכלול דיני הכשרות.
כאשר עוברים אנו מהמקרא לעולם חז"ל, נתקלים אנו במגמות מנוגדות. מחד, יש מגמה ברורה של הרחבת סמכותם של בתי הדין בענישה כמו בענייני מלקות, בקנסות הנגזרים על דברים שונים, ביכולת בית הדין להפקיר ממון ועוד. מאידך, קיימת מגמה ברורה בעולמם של חכמים להקשות את היכולת לממש את העונשים הקשים המופיעים בתורה. דוגמה מובהקת לכך היא כמובן ההוראה "עין תחת עין", שבעולמם של חכמים משמעותה הייתה עונש ממוני ולא עונש פיזי. בגיליון הקודם ראינו דרשות שונות בשינוי הענישה על בן סורר ומורה.
דוגמאות בולטות נוספות לכך הן דיני הראיות. חז"ל החמירו מאוד בדיני הראיות והקשו את הענישה בידי אדם, גם על חטאים חמורים ביותר. וכך למשל אישה נשואה הנואפת עם גבר זר, נזקקת להתראת שני עדים הנמצאים באותו מקום וזמן שבו מתבצע הניאוף, ולהתעלמות שני בני הזוג מהתראה זו, על מנת שניתן יהיה להפעיל את עונש המוות המופיע בתורה-מצב בלתי ריאלי בעליל. כך גם לגבי רצח, שבו כל ראייה נסיבתית אינה נחשבת- עד כדי כך שנאמר כי סנהדרין שהורגת אחת לשבעים שנה היא קטלנית. בכל אלו ניכרת מגמה ברורה, שיש שיראו אותה כהומניסטית, בצמצום דיני המוות עד כדי ביטולם כמעט לחלוטין.
בעולם הקהילה היהודית האוטונומית אל מול השלטונות הלא יהודיים בימי הביניים, היה לשלטון החוק מימד כפייתי מובהק דרך שימוש בעונשים דוגמת קנסות, מאסר (שהפך לעונש מקובל מאז המאה ה-14) ובמקרים הקיצונים ביותר: חרם, שהיה עונש נורא מאין כמותו במציאות של קהילה אורגנית.
כל אלו השתנו ללא הכר במאות השנים האחרונות. כוח הכפייה והענישה על החוק הדתי ההלכתי הלך והצטמצם ככל שהגטו הקהילתי התפרק וככל שהעם היהודי עבר תהליכי חילון. יכולת הענישה של בתי דין במדינת ישראל בתחומי אישות יונקת מכוח המדינה- והיא היוצאת מן הכלל. אמנם, יש אפשרות בפועל לבצע סוגי חרמות ונידויים, אך לא מדובר כאן בכפייה ובענישה על פי החוק הדתי. כתוצאה מכך, שלטון החוק הדתי במציאות ימינו משמעו תחושת מחויבות אישית של האדם הדתי לקיים את החוק הדתי. מחויבות זו נובעת או בשל חשש מעונש בידי שמיים בעולם הזה או בעולם הבא, או כתוצאה מעשיית ציווי התורה לשמה לאור תחושת החובה הדתית. עבור רבים, דווקא מציאות עכשווית זו היא הראויה יותר, מאשר כפייה וענישה על שמירת מצוות. אין ספק כי זו תפישתו של יהודי אורתודוקסי שהפנים תפיסות דמוקרטיות ליברליות מערביות
(צו תשעג)
