כפי שראינו בגיליון הקודם, מתוך פשט הכתובים עולה כי פרשת המלך (דברים, יז:יד-כ), אינה מחייבת את מינוי המלך, אלא תולה זאת בבקשה מפורשת של העם. עם זאת, בפרשנות למקרא, קיימת אסכולה חשובה הטוענת כי התורה כן מצווה על מינוי מלך. כפי שנראה בהמשך, לאחר שנדון גם בפרשת מינוי המלך שבספר שמואל, א, ח, בחז"ל קיימות גישות שונות בנידון. לענייננו כעת נסתפק בגישה אחת. במדרש ספרי נאמר בשם רבי יהודה ש"מצוה מן התורה לשאול להם מלך שנאמר 'שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אל-היך בו" (ספרי לדברים יז, יד, פיסקא קנ"ו). בדומה מובא בשם רבי יהודה כי "שלוש מצוות נצטוו ישראל בביאתן לארץ, למנות עליהן מלך ולבנות בית הבחירה ולהכרית זרע עמלק."(תוספתא לסנהדרין, פרק ד', הלכה ז' וראה גם בתלמוד בבלי, סנהדרין, כ' ע"ב).
בעקבות גישתו של רבי יהודה טוען למשל הרמב"ן שמה שנאמר בתורה "ואמרת אשימה עלי מלך", אינו בחירה חופשית רצונית של העם, אלא: " מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן אחר ירושה וישיבה, כלשון 'ועשית מעקה לגגך', וזולתם." על השאלה המתבקשת מדוע נקטה התורה בלשון פנייה של הציבור, אם זו חובה מהתורה?-עונה הרמבן: "והזכיר ואמרת, כי מצוה שיבואו לפני הכוהנים הלויים ואל השופט ויאמרו להם רצוננו שנשים עלינו מלך"(רמב"ן, לדברים, יז:יד, ד"ה "ואמרת אשימה עלי מלך"). בדומה מפרש גם המאירי (ההולך כדרכו בעקבות הרמב"ם שבו נדון מיד): "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ, למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה, שבשלושתם כתוב ירושה וישיבה. "(פירוש המאירי לבבלי, סנהדרין דף כ, ע"ב, ד"ה "שלש").
פרשנים רבים אחרים אף הם מציגים את מינוי המלך כמצווה וניתן במפורש לראות בפרשנות זו את הכיוון הדומיננטי בפרשנות לפרשת מינוי המלך שבספר דברים. דוגמה בולטת לגישה המלוכנית עולה מתוך דברי בעל "החינוך":"שנצטוינו למנות עלינו מלך מישראל יקבצנו כולנו וינהגנו בחפצו ועל זה נאמר: 'שום תשים עליך מלך' וגומר, ואמרו בספרי שום תשים עליך מלך- מצות עשה.משרשי המצוה …בתועלת הנמצא לעם בהיות עליהם איש אחד לראש ולקצין, כי לא יתקיים ישוב העולם בשלום בלתי זה."(ספר החינוך, מצוה תצז).
הקול הדומיננטי במורשת היהודית הרואה את מינוי המלך כמצווה, הוא הרמב"ם, ופרשנים שונים, דוגמת המאירי ובעל החינוך, הנוהגים ללכת בעקבותיו בנושאים רבים, הולכים בעקבותיו גם בסוגיה זו. לכך מצטרפים רבים אחרים. לרמב"ם יש מהלך שיטתי המבוסס על משנה מדינית עקיבה ולא רק על הסתמכות על דברי חכמים. במורה נבוכים חלק א, פרק ע"ב קובע הרמב"ם בעקבות הפילוסוף המוסלמי אלפראבי, ממנו הוא הושפע רבות במשנתו המדינית, כי בכל ההוויה יש צורך בגורם מנהיג אחד השולט באופן היירארכי. כך זה בגוף האדם, כך זה במסגרת הפוליטית, וכך זה בקוסמוס כולו. לכך מוסיף הרמב"ם בעקבות אריסטו את העובדה שהגלגל הוא המנהיג את כל התנועות הארציות. בחלק ב, פרק מ' של המורה, טוען הרמב"ם כי בני אדם שונים במזגם כשם שהם שונים בגופם ולכן: "לא ייתכן שתתקבץ חברה זאת אלא באמצעות מנהיג אשר יקבע שיעור ומידה למעשיהם, ישלים את החסר וימעיט את המוגזם, ויקבע מעשים ודרכי מוסר שעל כולם לבצעם תמיד בדרך אחת, עד שהשוני הטבעי יוסתר על ידי ריבוי התיאום שבתוקף קביעה, ואז החברה תהיה מסודרת."(מורה נבוכים, ב, מ, מהדורת שוורץ, עמ' 397). בחלק ג של המורה, פרק כז, האווירה העולה מהרמב"ם קודרת יותר וניתן לראות בדבריו הטרמה לתפיסת "מצב הטבע" על פי ההוגה האנגלי הידוע, תומס הובס(בספרו "לויתן" מ-1651).
כידוע, הובס טוען כי ב"מצב הטבע" (קרי: במציאות שבה אין מסגרת מדינית מחייבת), קיימת מלחמת הכול בכול, שבה החזק שורד, אך אף אחד אינו חזק מספיק כדי לקיים שליטה קבועה. כתוצאה ממציאות קשה זו נוצר חוסר ביטחון פיזי ועוד יותר נפשי. לפיכך יסכימו האינדיבידואלים בשלב מסוים לכרות אמנה חברתית שבה הם ימסרו את כל זכויותיהם הטבעיות ובתמורה יקבלו מהריבון, שהוא מלך בעל סמכויות מוחלטות, ביטחון וסדר. בדומה, גם הרמב"ם קובע כי רק סדר מדיני הרמוני הוא שיביא לכך "שיבוטל העושק שהם עושקים זה את זה, והוא שלא יותר לכל איש מן האנשים לעשות מה שהוא רוצה ומה שיש לאל ידו לעשות, אלא יכפוהו לעשות מה שמועיל לכול". רק על בסיס זה, ניתן לפתח את המטרה השנייה של מסגרת פוליטית יציבה והיא "שיקנו לכל איש מידות המועילות בחיי היחד, כדי שהמדינה תהיה הרמונית".( מורה נבוכים, ג, כז, מהדורת שוורץ, עמ' 516).
שילוב ההיבטים הללו בפירוש מצביע על יתרון השיטה המלוכנית על פני שיטות אחרות בכך ששליט מוסכם ולגיטימי הוא המתכון הנכון להביא למקסימום של יציבות חברתית. אף שמורה נבוכים נכתב בשלב מאוחר יותר ממשנה תורה ומספר המצוות, דומה שהרמב"ם לא שינה את עיקרי תפיסותיו. בספר המצוות, מצווה קעג, הוא קובע "שצונו למנות עלינו מלך יקבץ כל אומתנו וינהיגנו. והוא אמרו יתברך 'שום תשים עליך מלך'. ורבה קדם לנו לשונם בספרי שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות עליהם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק. ולשון ספרי 'שום תשים עליך מלך' שתהא אימתו מוטלת עליך". וכך גם קובע הרמב"ם בפתח הלכות מלכים ומלחמותיהם (פרק א', הלכה א'). בהמשך הסדרה נידרש ביתר הרחבה לתפיסתו של הרמב"ם את דמות משטר המלך ואת המגבלות על שלטונו, וזאת בעקבות דיון בפרקים אחרים מהתנ"ך.
אם נעצור בנקודה זו, דומה כי המחשבה המדינית היהודית רואה את המשטר המלוכני כאידיאל, שלא כדיון שעשינו בגיליון הקודם, בעקבות פשט הכתובים . לפי זה דומה שהדמוקרטיה בת ימינו שבה אין ראש אחד חזק המנהיג את החברה, אלא יש הפרדת רשויות, אינה תואמת את האידיאל התורני. אולם כפי שנראה בהמשך הסדרה, הדברים אינם כה חד צדדיים. ניתן בהחלט להצביע על פסוקים ועל פרשנים המדגישים דווקא את החשש מעריצות שלטונית, ואפילו זה שלטון של המלך.
(צו תשעב)
יהדות ודמוקרטיה
השארת תגובה