הרב בני פרל (ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן בתל אביב, וראש המסלול לתואר ראשון באמנות לגברים במכללת אמונה)למרות ריבוי העיסוק של התורה במעשה הקורבנות, ההיסטוריה הוכיחה שמדובר בכישלון. בעוד התורה מעמידה את הקורבן כאחד ממוקדי העשייה הרוחנית, הנביאים העבירו ביקורות רבות על בית המקדש ועל עבודתו. החל ממעשי בני עלי במשכן שילה ועד שלהי בית ראשון, והתיאורים הנוראיים של נבואות ירמיהו ויחזקאל על הנעשה בבית המקדש. גם בתחילת הבית השני ביקרו הנביאים האחרונים את עבודת בית המקדש וגם אצל חז"ל יש ביקורות, אם כי מרומזות יותר, כנראה כדי לא להעמיד עצמם יחד עם כותבי הברית החדשה, שבה נמצאת ביקורת בוטה על הנעשה במקדש.
הסיבות לחוסר ההצלחה הרוחנית של עבודת הקורבנות ולביקורות על הנעשה בבית המקדש הן רבות, ויש לשער שכל ממסד מזמן עיוות ושחיתות מעצם היותו ממסד, ועל כך כדאי להרחיב בפעם אחרת. אך, למצב הרוחני של בית המקדש ושל הקורבנות יש גורם נוסף.
ירמיהו מציע לעם: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר". ההצעה שלו היא לעג ונזיפה. העולה היא קורבן שכולו עולה המזבח, לעומת הזבחים, קורבנות השלמים, שחלק נכבד מהם אוכלים הבעלים. אומר להם ירמיהו: הקורבנות שלכם לא מועילים במאומה. חבל על הבשר שהולך לאיבוד, עדיף שתקריבו שלמים, כך לפחות תאכלו את הבשר והוא לא יושלך לחינם.
כחידוד דרשני, הצעתי לראות את דברי ירמיהו לא כביקורת אלא כתיקון. אכילת הקורבן היא הדרך לתקן את החטא של הקורבן. אחת הבעיות בקהילה רוחנית היא היחס למה שאינו רוחני, לחומר. מוסד הנזירות והפרישות שנפוץ בכמה דתות, מבקש לעצב מאמין ש"נקי" מהשפעות החומר. זאת משום שהחומר נתפס כדבר שלילי, כאיום על חיי הרוח. אם אכן מדובר בשני תחומים שונים וסותרים, הרי שיש פתרון לאיום של החומר והוא עבודה רוחנית יתרה שעיקרה הקרבת החומר.
שלילת החומר כשלעצמו היא מבט רע ומפוחד על העולם הפיזי. בעולם ההלכה והיהדות, יש נטייה לקבלת העולם החומרי
הקרבת קורבן היא ויתור על המזון החומרי על אלמנטים חומריים. ירמיהו צועק ומזדעק על הפתרון הזה, אנשים היו עוסקים בכל מעשי הרשע ומגיעים לבית המקדש כדי לפתור את הבעיה: "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ?". אצל האנשים שעליהם מתנבא ירמיהו, אפשר להיות רשע כי אפשר לכפר, אך אם אפשר לכפר – למה לא להיות רשע?
אך אם אין שתי רשויות, אם היחס לעולם החומרי אינו שלילי אלא חיובי, אם החומרי הוא חלק ממה שאנו, אם היחס לחומר הוא לא רק רך ופייסני אלא הוא חלק שלם מהעבודה הרוחנית, ניתן לתקן את הניכור הנורא. ירמיהו מציע לנו להפוך את הקורבן לאוכל, אין יותר צורך להקריב את החומר למען הרוח. החומר עצמו יכול להיות רוח. אם עשית מעשה חטא, הפתרון הוא תיקון החטא ולא הקרבתו, גם לא מתן פיצוי ילדותי על ידי הקרבה כלשהי.
בשולי הדברים יש להעיר, שחלק נכבד מההתפרקות הדתית היא הנטייה לשלילת החומר שצורתה הנפוצה היא טהרנות, לנזירות והתנזרות. שלילת החומר כשלעצמו היא מבט רע ומפוחד על העולם הפיזי. בעולם ההלכה והיהדות, יש נטייה לקבלת העולם החומרי. אדם ראוי לו שיתחתן, שייהנה ממאכליו ומהסובב אותו, שיעסוק בעסקים ושיעבוד בעולמו של הקב"ה. הנטייה להתעלם מכל אלו, הביאה לא פעם לעיוות ולהתרחקות מדרכי ההלכה והמוסר.
