מערכת שבתוןפרשת השבוע, פרשת "צו" מיוחדת במספר היבטים שחלקם טכניים וחלקם תוכניים. בשנה זו, שנת תשע"ה, תחול 'שבת הגדול' תדיר לפני חג הפסח, חג חירותנו ופדות נפשנו, ובעיקר, חג תודתנו העצומה והכבירה למצילנו וגואלנו. ואין זה סתם 'יד המקרה', שהרי, פעמים, כל מה שנדרש מן האדם הוא הבאת 'קרבן תודה', קרי: האדם נדרש להכיר ולהוקיר טובה ותודה למי שעשה ופעל למענו. "עם ישראל חב חוב גדול של כבוד ותודה לבורא עולם, על כך שגאלם והוציאם מכור הברזל ממצריים. שאילולי כך, 'עדיין אנו ובנינו ובני בנינו עבדים היינו לפרעה', ואין זה סוד שבכל דור ישנו את ה'פרעה' שלו" [מדרש גם].
וזאת למודעי: אחד מסוגי הקרבנות שהיו מוקרבים במשכן ובבתי המקדש והמובא בפרשתנו כחלק "תורת זבח השלמים", הוא "קרבן תודה". את המילה שלמים חז"ל פירשו במספר אופנים כשאחד מהם הוא במשמעות: שלום כדברי ר' יהודה ב'תורת כוהנים': "כל המביא שלמים מביא שלום לעולם". זבח השלמים היה מעין 'סעודה משותפת' הן לבעלים שהקריבוהו, הן למזבח (המסמל את חסדו של האל, 'שולחן גבוה') והן לכוהנים נציגי ומשרתי האל ב'עולם התחתון' כקביעתם של חז"ל [ספרא]: "ונמצא משכין שלום בין המקריב, הקב"ה והכוהן" ו/או [תנחומא]: "גדולים השלמים שהם עושים שלום בין ישראל, הכוהנים ואביהם שבשמים".
רש"י בעקבות התלמוד [ברכות נ"ד:] מביא את ארבעת סוגי האנשים אשר צריכים להודות ולהקריב זבח תודה, וסימנם: חיים, והם: חולים שנתרפאו, יורדי הים שניצלו, יורדי בור (=אסירים) שנשתחררו מכלאם והולכי מדבריות שהגיעו אל מחוז חפצם. הרמב"ן מוסיף וקובע שהאדם צריך להודות גם על כל דבר שקורה לו, בין אם היו אלה מקרים שהאדם חושבם לדברים יוצאי דופן ובין אם היו אלה דברים יומיומיים טבעיים ושגרתיים, כמו למשל: יקיצת וקימת הבוקר משינה נעימה וקסומה וכיוצ"ב, ולזאת כיוונו חז"ל בקביעתם בתפילה: "על נסיך שבכל יום עימנו". זאת ועוד. חז"ל במדרש רבה שאלו: "מדוע נאמר 'זובח תודה יכבדנני', בשני נוני"ן? – ותירצו: "כבוד אחר כבוד". בעל ה'כתב סופר' טוען ש"כבוד אחד כבוד", עניינו: שעל האדם להודות לא רק על היחלצותו מצרה שאליה הוא נקלע, אלא גם על היותו בצרה. אדם חייב להודות לה' באופן כפול: הן על ה'רעה' והן על הטובה, שהרי: 'כל (מה) דעביד רחמנא, לטב עביד'. גם 'הרעה', שלכאורה, הקב"ה מביא על האדם, לטובה היא!. ודו"ק.
אם כן, מהו הקשר בין הכרת התודה להשכנת השלום הנרמזת במלה שלמים? – על זאת השיבני ידידי המלומד, עו"ד יואב מיליס: "נראה לנו לטעון, שכשהאדם מביע תודה לזולת על עניין מסוים שנעשה עבורו, אמירת התודה מקרבת ביניהם, בדיוק כמו שזבח השלמים מקרב ועושה שלום לכל". ובאם נוסיף את ההסבר השני של מילה שלמים במשמעות: שלמות, נוכל לבוא בקול גדול ולומר: שכאשר אדם מקריב את 'קרבן התודה' הוא רומז לכל שהוא נמצא במצב של שלמות (או, לחילופין, הוא מבקש שה' יקיים אותו שלם).
מכל האמור לעיל ייראה לנו לסכם כהאיי לישנא: יכולת האדם להודות לזולת על טובה אשר נגמלה עימו, וקל וחומר כלפי שמייא, גורמת לשלמות גדולה יותר ושלמה של 'האני' העצמי של האדם, מקרבת אותו אל האובייקט השני ומשלימה (מלשון: שלום) ביניהם, וסיפורו של גדעון השופט, לאחר שהקב"ה הצילו ממוות מוכיח זאת בעליל, כעדותו של המקרא [שופטים ו', כ"ג-כ"ד]: "ויאמר לו ה', שלום (תרתי משמע) לך. אל תירא, לא תמות . ויבן גדעון מזבח, ויקרא לו י-ק-ו-ק שלום". ומה יפים הם דברי חכמינו ע"ה על הקשר בין זבח השלמים שעליו נמנה גם קרבן התודה לחשיבותו וכוחו של השלום עד כדי וקביעתם הנצחית: "לעתיד לבוא, כל הקרבנות – בטלים, וקרבן התודה – אינו בטל".
(צו תשעה)
