ישנם אירועים המחויבים להיזכר במפורש לאחר קרותם. דיבור ה' אל משה "אחרי מות שני בני אהרון" נשמע מתוך מודעות לעיתוי שכזה. בהמשך הדברים מסתבר לנו שאנו עוסקים כאן בדיני יום הכיפורים. המילה המפתיעה היא "גורל": "ונתן אהרון על שני השעירים גורלות, גורל אחד לשם וגורל אחד לעזאזל". התחושה היא של קרבה והתרחקות הפועלות בדיאלקטיקה. מצד אחד פעלים ומעשים של התקרבות (החל מהפסוק הראשון), ומצד שני שימוש בגורלות. נדמה שלא מעט מהפלא היסודי של עבודת ה' בכלל ושל עבודת הכוהנים בפרט באו לביטוי בפתיח זה של הפרשה:
ראשית, הכמיהה העצומה לקרבה לה' שדווקא בגלל סגולתה הנדירה מחייבת זהירות והיצמדות מוחלטת לכללים. שנית, השילוב המורכב בחיינו בין ציווי, תפילה, תקווה, נבואה וגורל. הגורל גם מדגיש כאן שחוץ מקדושת ה' המוחלטת, כל קדושה אחרת היא פועל יוצא של ציווי ה'. בנוסף, הגורל המוזכר כאן מבטא את התובנה עד כמה בחיינו האנושיים הגבולות רגישים, ואפילו שבירים. שהרי כל ההבדל העצום בין שני השעירים הזהים נקבע "בגורל" בציווי ה'. לאף אחד מהשעירים לא היה יתרון ולא היה חיסרון ידוע מלכתחילה.

המצב הנפשי של עובד ה' רלוונטי ביותר, ועם זאת, את אותה תפילה ממש עלינו לומר במצבי רוח משתנים, ולאותן מצוות אנו מחויבים בשינויים המחויבים. למשל, במצב של חו"ש אבלות. ה' מדבר אל משה ומשה אל אהרון מתוך מודעות מלאה לאסון שהתרחש במשפחתם. ואהרון "אחרי מות", הוא עתה במצב שלעולם לא ישתווה למה שהיה לפני מותם, אך את מלאכת הכהונה הקבועה והמדויקת הם יבצעו גם מתוך מודעות חדשה זאת.
בפרשה זאת אנו מוצאים גם את איסורי עריות, אותם נקרא ביום הכיפורים. עם זאת, רגש הקדושה האינטנסיבי ביותר יופיע דווקא בפרשת קדושים בכל הנוגע לימים ה"רגילים" שבכל השנה. יראת אלוקים רלוונטית בכל הרף מחיינו. נדמה שזיכרון נדב ואביהוא ואסונם המתחיל את שתי הפרשות, והסיומת הנוגעת לקשר הרוחני והפיזי בין העם לבין הארץ, הם הדוברים הקבועים באוזנינו בתוקף מיוחד.
כאן מתבטא ממד אמוני נוסף: הדברים לא רק נשמעו על ידינו בפעם אחת, אלא אנו אמורים לשומעם מחדש בכל עת. הסכנה שהארץ חו"ש "תקיא אותנו" אם ניכשל בדרכנו, אינה יכולה להישמע בלי רעדה מתחדשת בגוף ובתודעה.
משימת הקדושה נמשכת ואינה חד-פעמית. גם ל"ע מותם של אהובים למען עצמאותנו במדינת ישראל, אינו אירוע חולף. "אחרי מות", כל הדברים צריכים להישמע מחדש בזהירות ובנאמנות יתרות.
