פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
באמצע העשייה הגדולה של מלאכת המשכן, בינות לכלי הזהב והכסף, התכלת והארגמן, סממני הקטורת הריחניים והבגדים המרהיבים, בחירת בצלאל ואהליאב ושאר חכמי הלב העושים במלאכה, צצה לה לפתע, כמו משומקום – פרשת השבת (שמות לא): "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר: אך את שבתתי תשמרו. כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם… ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה'… ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת ויִנפש".
ושמא ניתקל במי שלא הפנים דַיוֹ את הרעיון, בא ציווי נוסף ברוח זו בראש פרשת ויקהל (שמות לה): "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' ".
אריכות דברים זו, כפולה ומכופלת, בעיצומם של הציוויים על מלאכת עשיית המשכן וכליו מתמיהה שבעתיים לאור העובדה שרק לפני כחודש ימים קראנו את עשרת הדיברות בפרשת יתרו, שגם בה נאמר הציווי על השבת. ציווי זה חוזר בפרשת ואתחנן ובמקומות נוספים, לעתים בסגנון דומה להפליא ובהקשר למקדש, דוגמת האמור בפרשת קדושים (ויקרא יט, ל): "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה' ".
ציווי חוזר ונשנה זה מבליט את מרכזיות השבת בעולמה של מורשת ישראל. הוגים בני ימינו, דוגמת הרב פרופ' א"י השל, ראו את הזיקה שבין המשכן והמקדש כמעין שני קווים מקבילים, המשלימים זה את זה: המשכן הוא "מקדש במקום", מן המצוות התלויות ב'ארץ', במיקום גיאוגרפי מסוים. ואילו השבת היא "מקדש בזמן", משכן נייד שיהודי נוטל אותו עמו כל העת ולכל אשר ילך.
דודי, הרב פרופ' פינחס פֶּלִאי, שבשבוע הבא ימלאו ל"ב שנים מאז נפטר לבית עולמו, הקדיש מקום רב ביצירתו לנושא השבת. ראשית כתיבתו הספרותית, כללה סיפורים על השבת שכתב בעודו נער, כמעט ילד, והופיעה לראשונה בעיתון "נרות שבת", שיוחד כולו לשבת והוצא לאור על ידי אביו, הרב מרדכי הכהן. לימים, יזם עם רעייתו פנינה את "שבת יַחַד" – מוסד ייחודי שבו התכנסו יחדיו בצוותא עשרות אנשים ממגזרים שונים, בני גיל, רקע ומוצא שונה, לשבת של לימוד משותף, שירה ותפילה, חוויה משותפת ומשַתֶפֶת של השבת. לצד הוצאתו לאור של חיבורו המופתי של השל על "השבת ומשמעותה לאדם בימינו", כתב פלאי בעצמו פרקים רבים שעניינם "מחשבת השבת" והגותה.
בדומה להשל, גם פלאי ראה את השבת גם כהזדמנות גם כהזמנה ל"צאת מן הקופסה" של ימי החולין. להינתק – ולו לשעה – מן הריצה, לעתים מטורפת, אחר הון, עיתון ושלטון, קריירה והישגים, ולהיכנס לתוך "מקדש הרוח" של השבת. "משכן נייד", שמוקדש כולו ל"קדושה" – "יום מנוחה וקדושה לעמך נתת" – מנוחה מעמל החומר אל ההתקדשות בלימוד תורה, קידוש ה'יַחַד' החברתי ועמידה לפני הקב"ה.
בשילוב פרשת השבת במרכז פרשת בניית המשכן יש אפוא לקח גדול. השבת נוטלת את האדם – ברצונו, ולעתים שלא בטובתו, בעל כורחו – מערמות ה'חומרים' של ימות השבוע, מהכסף והזהב, מהאבנים והבדים, לעולם שכולו רוח: לימוד תורה, תפילה ושירה.
כמו יוצרו, ש"ביום הששי שבת ויינפש" מבריאת העולם, גם על האדם להפסיק עם כניסת השבת את כל עמלו, ואפילו את בניית המקדש, ולהיכנס כולו, בכל רמ"ח ושס"ה, למקדש הזמן, ליום של מנוחת אהבה ונדבה, אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלווה והשקט ובטח.
(כי תשא תשפ"א)
