הכוס החמישי

הרב יעקב אריאל

הרב הראשי של רמת-גן

ארבעה כוסות תוקנו כנגד ארבע לשונות של גאולה. אך באמת יש חמש לשונות: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, והחמישית – והבאתי אתכם אל הארץ. ואכן יש פוסקים שאפשרו גם כוס חמישי על הלל הגדול ונשמת. אולם ארבעת הכוסות הם חובה והחמישי רשות. מדוע? הרי יציאת מצרים אינה מטרה לכשעצמה, יעודה היא ההבאה אל הארץ. ה' אומר זאת למשה במפגש הראשון אתו בסנה: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש". א"כ מדוע הכוס החמישי אינו חובה כיתר ארבעת הכוסות?
אלא שהיא הנותנת. הכוס החמישי אינו עוד כוס, כל הכוסות כוללים בתוכם גם את הכוס החמישי. אומנם בפסח אנו מתמקדים ביציאת מצרים, זהו האירוע המרכזי של היום. אולם זהו רק ראשיתו של תהליך היסטורי ארוך. תהליך זה לא נעצר. הוא ממשיך, יש לו עתיד, יש לו יעוד. היד החזקה מבטאת את המכה המקומית, הנקודתית, והזרוע הנטויה מבטאת את הכיוון, את המשך הדרך. איננו מתעלמים מההמשך, אדרבה, הוא הרוח המניעה את התהליך כולו. לכן מיד בצאת החג הראשון אנו מתחילים בזרוע הנטויה, בהמשך המסע, בספירת העומר לקראת מתן תורה בחג השבועות. הקשר הוא רציף, אין להפסיקו. "תמימות תהיינה". ומהר סיני המשך הדרך לא"י. ובא"י לאחר יישובה וגידול פירותיה מגיע השיא – בית המקדש.
חז"ל אימצו את ההגדה של מביא הביכורים לבית המקדש כבסיס ההגדה של ליל הסדר "ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור את כל הפרשה כולה". מביא הביכורים לא מסתפק בהודאה לה', אלא מספר את כל ההיסטוריה של עם ישראל מראשיתה עד לרגע זה של הנפת הביכורים בבית המקדש. כי יציאת מצרים אינה אירוע שארע בעבר שאבק ההיסטוריה מכסה אותו, חלילה. היא חיה ופעילה ומניעה גם את החקלאי המעלה את בכורי פרי אדמתו לבית המקדש.
איננו עם כל העמים ואדמת ארצנו אינה אדמה ככל הארצות. תחילת היווצרותנו כעם, ביציאת מצרים, הייתה לשם יעוד מסוים וה' הנחיל לנו את ארצנו לשם מילוי אותו יעוד. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". נועדנו להביא בשורה לעולם ע"י היותנו בני חורין בארצנו, בה נוכל לפתח את תרבותנו המקורית ולהפיצה בעולם.
אומנם כן, אנו נושקי אבנים, לא רק את אבני הכותל, אלא גם את רגבי אדמתה הקדושים של ארצנו. עבורנו הארץ אינה רק צורך קיומי, אלא בעיקר ערך, רוחני תרבותי ומוסרי. גם פרותיה מעלים את רמתנו הרוחנית. אנחנו עם קודש וארצנו היא ארץ הקודש. הדבר בולט במיוחד השנה בשנת השמיטה "ושבתה הארץ שבת לה'…" אך גם בכל שנה ושנה, בהבאת הביכורים למקדש.
רוחו של הכוס החמישי מפעמת בהגדה כולה, המשרטטת את ההיסטוריה היהודית מראשיתה ביד החזקה ועד אחריתה בזרוע הנטויה, כאשר מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.
(פסח תשעה)