בין מחמיץ למסריח

התחום המוביל את חומרות חג הפסח הוא איסור אכילת הקטניות, אצל בני אשכנז.
הגמרא במס' פסחים (לה', א') דנה בנושא: "משנה: אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשיבולת שועל. גמ' : הני אין (באלה כן יוצאים), אורז ודוחן לא (יוצאים ידי חובתו פסח). מנא הני מילי? אמר ר"ל וכן תנא דבי ר' ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב: אמר קרא, לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ, אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון".
רש"י: "אורז ודוחן אין עושין חמץ, ואם מחמיצין אותן, מסריחים".
רמב"ם (הלכות חו"מ, פרק ה' הלכה א') : "אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיו"ב אין בהן משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז וכיו"ב ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זו מותר באכילה, שאין זה חימוץ אלא סרחון" .
קביעה זאת של חז"ל מעוגנת בממצאים מדעיים עדכניים:
קמח הדגנים מכיל שלושה מרכיבים עיקריים : עמילן – המורכב ממולקולות רב סוכרים, חלבון – המורכב מחומצות אמיניות, ואנזימים – זרזים של תהליכים כימיים. שלושת המרכיבים הללו נמצאים גם בקמח הקטניות, אך בהבדל קטן , ומשמעותי לנושא הנדון: סוג וכמות האנזימים בשני סוגי הקמח.
קמח הדגנים מכיל ארבעה אנזימים: בטה-אמילזה שתפקידו לפרק את העמילן לסוכרים, ושני אנזימים נוספים שממשיכים לפרק את הסוכרים לאלכוהול ולגז פחמן דו חמצני, כאשר קמח הדגנים בא במגע עם מים. הגז הנוצר בתהליך זה, מנסה להשתחרר מהעיסה הצמיגה, ותוך כדי כך הוא מתפיח אותה – זהו תהליך החימוץ. אנזים נוסף – פרוטאינזה, תפקידו לפרק את החלבון לחומצות אמיניות. פירוק החלבון מלווה בפליטת ריח לא נעים – זהו תהליך הסרחון. בדגנים פירוק העמילן הוא הרבה יותר מהיר מפירוק החלבון, ולכן תהליך החימוץ הוא התהליך הדומיננטי. לאחר זמן רב הבצק יתחיל להסריח, בגלל תהליך הסרחון, היוצא אף הוא לפועל בצורה איטית.
קמח הקטניות חסר את האנזים בטה-אמילזה, ולכן התהליך המהיר של פירוק העמילן, שבסופו יש חימוץ, אינו מתבצע.
לשני האנזימים הנוספים הנמצאים בקמח הקטניות, שתפקידם להפוך את הסוכרים לאלכוהול ולפחמן דו חמצני, פעילות שולית, ולכן בקטניות אין תהליך חימוץ. לעומת זאת, תהליך פירוק החלבון על ידי אנזים הפרוטאינזה מהיר, ולכן בקטניות תהליך הסירחון הוא התהליך הדומיננטי.
בקטניות אין תהליך חימוץ כפי שחז"ל קבעו, ולכן אין יוצאים ידי חובת מצוות אכילת מצה בקמח קטניות.
לאור זאת, אין זה פלא שכבר במאה ה- 14 יצאו פוסקי הלכות כנגד מנהג איסור אכילת הקטניות בפסח. רבנו ירוחם (תלמיד הרא"ש והרשב"א) כתב בספרו "תולדות אדם וחוה" (נתיב ה חלק ג דף מא טור א): "ואותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטנית מבושל בפסח מנהג שטות הוא זולתי אם הם עושין להחמיר על עצמן ולא ידעתי למה".
הדורות הקודמים התאפיינו בעיסוק בחקלאות ובעיסוק מעשי בהלכות ארץ ישראל . ההבחנה בין דגנים לקטניות היה ברור, ולא היה צורך לאסור מעבר למה שהתורה אסרה – איסור חמץ בפסח על מאכל העובר תהליך חימוץ להוציא קטניות שלא עוברות תהליך כזה. איסור אכילת הקטניות נגזרה על דורות שישבו בגולה, לא עסקו בחקלאות ולא ידעו להבחין בין דגנים לקטניות.
לאחר שהשיב ה' את שיבת ציון, כאשר אנחנו מהווים אור לגויים במדעי החקלאות, וב"ה רבים עוסקים בהלכות ארץ ישראל כבימי הדורות הקודמים, האם לא יהיה זה נכון להחזיר עטרה ליושנה ולבטל את איסור הקטניות (במקום להוסיף עליו חומרות נוספות), כדי לאחד את פלגי העם, כך שהאמת והשלום יאהבו ?!
(פסח תשעה)