ד"ר יצחק קניגסברגלאחר המבול חל שינוי ביחס שבין האדם לחי: "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל"
(בראשית ט'), בשונה מהמצב שלפני המבול, שאז רק הירק והצומח שימשו למאכל. היתר אכילת החי לווה בהגבלה: "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (שם). מצווה זאת ניתנה לכלל האנושות. לעם ישראל, התורה מצווה על מגבלות נוספות בהתייחסו לחי.
אחת מהמגבלות מצינו בפרשתנו: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כב'). מצוות נוספות הקשורות ליחס שבין האדם לחי הן: שילוח הקן – לא תקח האם על הבנים, לא תבשל גדי בחלב אמו, איסור אכילת הדם, עזרה בפריקת הבהמה הרובצת תחת משאה, איסור חרישה בשור ובחמור יחדיו, לא תחסום שור בדישו וכו'. בחלק מהמצוות המגבלה היא משום
צער בעלי חיים, אך חלק אחר ממצוות אלה אינם כלולים בקטגוריה זאת, ולכן קשה להבין מה היא משמעות המגבלה בהן.
חז"ל ומפרשי המקרא עסקו בהרחבה בנושא זה. נביא את גישתם של שניים מהם כדעות מייצגות:
רמב"ם (מורה הנבוכים ג ,מח): "כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה".
רמב"ן (דברים כב): "כי יקרא קן צפור לפניך גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם.
הרמב"ם מתמקד בצער שבעלי החיים עוברים, ולכן ניתנו המצוות הללו כדי למנוע צער זה.
הרמב"ן רואה במתן מצוות אלה את עידון נפשו של האדם. גם כאשר ניתנת הרשות להשתמש בחי למילוי צרכי האדם, התורה הגבילה אותו בשימושים אלה. על פי הרמב"ן ניתן להסביר את סיבת מתן המצוות האלה, גם כאשר אין בהן מעשה של צער בעלי חיים.
אחת השאלות העולות ביחס שבין האדם לחי היא: האם מותר לנו להשתמש בחי לצורכי מחקר רפואי, ומה דעת ההלכה בנושא זה?
בעולם המודרני קמו אגודות הדורשות להפסיק מיד כל ניסוי בחיות, בטענה שאין מותר האדם מן הבהמה, והצער שבעלי חיים אלה עוברים אינו מצדיק את הניסויים.
לעומתן קיימות קבוצות מחקר המצדדות בניסויים אלה. במאה ה-18 מתו ממחלת אבעבועות שחורות 500 מיליון בני אדם. במאה העשרים פיתחו את הנוגדן לווירוס האבעבועות, על ידי הדבקת בקר בווירוס אבעבועות. מהשלפוחיות שעל עור הפרות המודבקות הפיקו את הווירוס המוחלש, ואותו הזריקו לבני אדם. בכך גרמו לגופם לייצר את הנוגדנים לאבעבועות שחורות ולמיגור המחלה. זו היא דוגמא אחת מיני רבות, כיצד הניסויים בחיות הצילו את האנושות.
הקופים הם בעלי מערכת חיסון דומה מאוד לזו של האדם. הודות לכך, משמשים הקופים במחקר ובפיתוח חיסונים למחלות זיהומיות קשות, כמו גם לחקר גידולים סרטניים, חקר המוח ומערכת העצבים, ולפיתוח תרופות למחלות כמו אלצהיימר, פרקינסון, וכו'. הרופאים רואים בניסויים אלה משום פיקוח נפש ממש, והם באים להציל את האנושות ממחלות איומות.
כדי לגשר בין המתנגדים לתומכים בניסויים בחיות, הוקמה המועצה לניסויים בבעלי חיים שליד משרד הבריאות, ששמה לה למטרה לדאוג לרווחתם של בעלי החיים, אשר יש בהם צורך למטרות מחקר המופיעות בחוק, תוך מזעור השימוש שלא לצורך בבעלי החיים, במידה ואין אפשרות להשיג את מטרות המחקר בדרכים חלופיות סבירות.
דומה שגם ההלכה היהודית יכולה להתייצב מאחורי פתרון זה, כדי לענות על צורכי מצוות פיקוח נפש, בכפוף למגבלה שהתורה הטילה על האדם לעשות שימוש בחי בבחינת: "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד".
(אמור תשעה)
