ה"כורך" – אסטרטגיה של שילוביות

בליל הסדר אנו חוזרים ומבררים לעצמנו את סוגיות היסוד של עולמנו הרוחני.
המציאות המורכבת בה אנו חיים מציבה בפנינו אתגרים רוחניים. אחד מהגדולים שבהם, הוא אתגר השילוביות בין מרכיבים שונים, לעיתים מרכיבים מנוגדים שקיים מתח ביניהם.
לנוכח מורכבות זו קיימות שתי גישות: הגישה השילובית, שסבורה שיש לשלב בצורה הרמונית בין המרכיבים, ולעומתה הגישה הדיכוטומית המחייבת ליצור אבחנה בין המרכיבים, והתמקדות רק במרכיב אחד, על חשבון השני. מרן הרב קוק זצ"ל ראה את תפיסת העולם היהודית כאסטרטגיה שילובית שסוללת דרך ליצירת סינתיזה בין מרכיבים שונים ולעיתים גם מנוגדים.
יציאת מצרים – היציאה מעבדות לחרות היא אחת מהחוויות המכוננות של עולמנו הרוחני. מצוות רבות בתורה הן "זכר ליציאת מצרים" לא רק כזכרון כללי לנס היציאה לחרות אלא גם למרכיביה ולהשלכותיהם.
הגמ' מבארת שבליל הסדר עלינו להתחיל את ה"מגיד" ואת סיפור "יציאת מצרים", מ"עבדים היינו לפרעה במצרים". כדי לעמוד על משמעות היציאה הסיפור "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" (משנה פסחים י ד). מתחילים מהזכרת העבדות ולא מתחילים ישירות מעיקרה של המצוה – מסיפור היציאה. מדוע?
אמנם גם העבדות לכשעצמה הייתה "חוויה מכוננת" בעלת השפעה ארוכת טווח על הצביון הרוחני של עם ישראל לדורותיו (עולת ראיה ח"ב עמ' ר"ס), אולם הזכרת החירות מתוך הזכרת העבדות באה ללמדנו על הזיקה ההדוקה שיש בין השניים: "שני הכחות הללו, כח העבדות וכח החירות, צריכים אנחנו להבינם לא בתור שני כחות נפרדים, שאינם פועלים זה על זה, וכל אחד מתייחד במקצוע אחד בחיים, כי אם הם שניהם מחוברים יחדו, ומשלימים זה את זה" (שם עמ' רס"ט).
בדרך כלל כח העבדות וכח החרות, הם כוחות סותרים, שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אולם ביציאת מצרים שני הכוחות הללו השתלבו זה בזה באופן שהשפיעו האחד על השני באופן חיובי.
עקרון זה בא לידי ביטוי במחלוקת המובאת בגמ' (פסחים דף קטו ע"א) לגבי דרך אכילת קרבן הפסח, המצה והמרור. לדעת חכמים עלינו לאכול כל אחד מהם בנפרד, ואילו הלל סובר שעלינו לאכול אותם ב'כריכה', ביחד.
חכמים סברו שאם כרך אותם ואכלם ביחד, האחד מבטל את הטעם של חברו, ועל כן לא יצא ידי חובה. הלל סבר שהמצווה היא לאוכלן יחד, ואין אכילה של כל אחד בנפרד, למרות שהטעם המקורי של כל אחד מתבטל בטעמו של השני, שכן המצווה היא לטעום את הטעם המשולב שלהם (חי' המאירי שם).
בהמשך (שם), אומרת הגמ' שמחלוקת זו לא הוכרעה, ועל כן אנו נוהגים, למעשה, לשלב בין שיטת הלל לחכמים: לאכול בתחילה כל אחד מהם בנפרד, 'מוציא מצה' ו'מרור'. ואח"כ לכרוך את המצה השלישית עם המרור, ולאכלם ביחד, 'זכר למקדש, כהלל'.
הרב קוק זצ"ל באר מכאן עיקרון חשוב באסטרטגיה של השילוביות. המצה היא כנגד יסוד החירות ויציאת מצרים והמרור הוא כנגד יסוד השעבוד. כדי ליצור את השילוביות ההרמונית ביניהם יש להקפיד על סדר הדברים. בשלב הראשון חשוב לפתח כל כח בפני עצמו. כשאוכלים את המצה בנפרד חשים בה את טעם החרות ומבחינים בכל מרכיביה העצמיים וכשאוכלים את המרור בנפרד מרגישים בטעמו את כל המרכיבים של השיעבוד. רק בשלב השני אוכלים את ה'כורך', וטועמים טעם שמשלב בין השניים. בדרך זו ניכר שהם אינם סותרים אלא משלימים ובונים זה את זה. "אבל המטרה התכליתית תבוא רק עם הידיעה וההכרה ששני אלה הכוחות אינם סותרים זה את זה כי אם מחוברים יחד, להמציא לעולם את החירות המעולה, שכבודה ועז חמדתה איננו נגלה כי אם בהיות עליו אותה העטרה של העבדות הרוממה, עבדותו של מלך הכבוד, שהיא החירות הגמורה. על כן הצורה השלמה של החירות באה בהיותה נכרכת עם העבדות, שאז ימצא האדם בנפשו השלטון הגמור הראוי לבן חורין באמת, המושל גם כן על הגדול שבכוחות שהוא כח החירות עצמו" (שם).
(פסח תשעה)