יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"לשלש הפרשות האחרונות -אחרי מות, קדושים ואמור עוסקות בחוקים ובמשפטים שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו. הבולטים ביניהם הם ואהבת לרעך כמוך, לא תלך רכיל, וקדושים תהיו. דווקא על רקע פרשות אלו קשה להבין את האירוע המובא בסוף הפרשה: ״ ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי״ (כד׳ י׳). וההמשך: ״ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן״. סוף הסיפור הוא שאותו מקלל מוצא להורג בסקילה.
האירוע מזכיר לנו את סיפור מקושש העצים בשבת ואת סיפור קורח. ואמנם, מפרשים רבים שמים את הדגש על המילה ״ויצא״ ומסבירים כי יצא מעולמו, או יצא מכלל ישראל, ובעצם כבר מלכתחילה לא מדובר בבן ישראל מהוגן.
אולם זה לא ברור לא מהדמויות בסיפור ולא מלשון המקרא.
אדם זה שאת סיפורו מביאה הפרשה הוא בנו של המצרי אשר הוכה על ידי משה ונהרג. כשהתבגר החליט להישאר עם אמו שלומית בת דברי משבט דן ולהתחבר לעם ישראל. טרם מתן התורה, השיוך הדתי היה על פי האב ולא האם, ולכן הוא לא היה יהודי באופן טבעי אלא התגייר באופן מלא כולל ברית מילה והפך בכך ליהודי לכל דבר.
גם לשון הפסוק לא כתובה בקונוטציה שלילית כלפיו. הוא ״יוצא״, אך בתוך בני ישראל ולא מתוך ישראל וגם סוף הפסוק מכנהו דווקא בן הישראלית ולא בן המצרי.
אין ספק כי המוקד של הסיפור הינו המריבה האלימה בינו לישראלי אחר, כנראה משבט דן – ״וינצו״. בנה של שלומית משבט דן רוצה לקבוע את אוהלו בשטח מחנה דן ובני דן לא מוכנים לכך, שכן עפ"י הנהוג אז, המחנות מסודרים לפי האבות. קשה להבין מדוע הם לא הולכים לקראתו. הרי לא מדובר על נחלה ולא על יתרונות כספיים. והיכן רצו שיקבע אוהלו ? מחוץ לכלל המחנות בנוהל מצורע?
גם התנהגות הישראלי (שלא מופיע שמו) טעונה תיקון. הריב מגיע לכדי אלימות פיסית שבעקבותיה מגיעים לדין בפני משה. משה פוסק כי אמנם המחנות לפי האבות, ובתגובה יוצא האיש מבית הדין ומקלל את השם.
לטעמי, המסר העיקרי של התורה הינו הבנת כוחה השלילי של הקנאה, שמביאה למריבה ולאלימות ובסופה ליציאת האיש מתוך המחנה שאליו נכנס בעבר בגיור ובמילה.
על פי הסבר זה גם מובן הפסוק האחרון בפרשה. ״וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן, ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה׳ את משה״.
מה פשרו של סיום הפסוק, הרי יש פה חזרה כפולה על מה שעשו ישראל?
אלא ניתן להסביר שישראל לא ראו בהוצאה זו להורג של המקלל שיא רוחני. לא היה פה לינץ׳ שמקורו באקסטזה דתית. בני ישראל הבינו שהאיש חטא בחטא נורא ודינו למות בהוראת ה׳. אך הבינו גם כיצד ניתן להתדרדר מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. מריבה שמביאה לאלימות, קנאה ושנאת אחים שמביאה בסוף את האדם לצאת ממש מתוך המחנה, לסמא את עיניו ולאבד את אמונתו ואת עמו.
(אמור תשעה)
