ההיבט הרוחני

המושגים טומאה וטהרה משמשים בספר ויקרא בשני הקשרים שונים. הקשר אחד, עליו קראנו בשבועות האחרונים מתייחס להיבט הגופני של הטומאה והטהרה. אדם הנוגע בשרץ או בנבלה, וכן מי שהטומאה יוצאת מגופו כמו מצורע זב ונידה הם טמאים. התורה מצווה להתרחק מכל מה שקשור במוות – ואכן כל הטומאות קשורות בצורה זו או אחרת למוות. בין אם מדובר בחפצים חיצוניים לדמותו של האדם שהם מתים – שרץ נבלה ומת עצמו, ובין אם מדובר במוות המחלחל מהאדם החוצה – מצורע ושאר מי שהטמאות היוצאות מגופו, אסור שהוא יבוא בקירבה עם הקודש. הקודש הוא קדושת החיים, והתורה כולה מכוונת אל החיים עצמם.
בפרשתינו אנו מוצאים היבט אחר של מושגי הטומאה והטהרה – אלה הנוגעים בהיבט הרוחני של נשמתו של האדם. ישנה טהרה רוחנית – "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם…", וישנה טומאה רוחנית: "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר לפניכם". כאן אין מדובר בגוף, ולא אבריו של האדם הם הנטמאים או המיטהרים. כאן מדובר על עולמו הרוחני והפנימי. הוא חייב לנקות את עצמו מהחטא, והוא חייב להידבק בעולם הרוחני הטהור. קשה כמובן להגדיר מהי טומאה רוחנית. היא לא מדידה במובן המקובל של הדברים, ולא ניתן להצביע על פעולה כזו או אחרת. המילה המופשטת "טהרה" מחייבת להתמזג עם רוח טובה וקדושה, המבקשת את רוממות עולמו הרוחני של האדם. המילה המופשטת "טומאה" תובעת מהאדם להתרחק מכל מה שקשור בהמתה פנימית של עולמות רוחניים הקיימים בו.
כל זה בהתייחס לאדם עצמו. ברם, הפרשה מדגישה גם עניין יסודי הנוגע לאומה כולה, והוא המאבק על ארץ ישראל. המאבק על ארץ ישראל והזכות לגור בה אינו מתנהל רק בשדה הקרב, ובמערכת החוץ והביטחון מול עמים זרים. היא צריכה להתנהל גם מול ריבונו של עולם. ארץ ישראל היא פלטרין של מלך ואין היא מקבלת לתוכה עוברי עבירה. בעיקר מודגשים הדברים (לקראת סוף הפרשה) כאשר מבארת התורה מפני מה גלו העמים אשר לפנינו מארץ קודש זו, ומה מאיים גם עלינו אם לא נשכיל ללכת בדרך ראויה.
קדושה העריות היא תנאי הכרחי למגורים בארץ. יש צורך להתרחק מטומאת העריות, כדי לזכות להתיישב בארץ. דווקא המאמינים בייחודה של ארץ ישראל ובמעלתה הרוחנית המיוחדת הן המבינים לעומק כי בד בבד עם מפעל ההתיישבות מוטלת חובה לבצר את הישיבה בארץ על בסיס קדושת המחנה וטיב ההתנהגות. ארץ ישראל אינה סובלת מבחינה רוחנית את הקלקול הרוחני המצוי בתהום העריות. התורה אוסרת בפרשתינו היבטים שונים של איסורי עריות. בין כשמדובר בקשרים אסורים בתוך המשפחה, בין כשמדובר באיסורי נידה, בין כשמדובר בקשר אסור עם עבודה זרה (מולך) ובין שמדובר בכלל בקירבה אסורה בין איש ובין אישה – אין ארץ ישראל מסוגלת לסבול את זה. לעיתים אנו חושבים כי אנו עוזבים את הארץ או נסוגים ממנה, אולם ייתכן כי מדובר בהקאה שהארץ מקיאה ח"ו אותנו, בשעה שאין אנו נענים להתנהגות המיוחדת הנתבעת בארץ הזו.
בהמשך התורה מדובר לא רק על איסורי עריות כי אם גם על שפיכות דמים אסורה כעניין המטמא את הארץ, ויש עוד עניינים מעין אלו. התורה מלמדת אפוא כי אנו חיים בארץ קודש מיוחדת, התובעת התנהגות קדושה מיוחדת, ולא ניתן לדבוק בה בלי לתת את הדעת ובלי ליישר את ההתנהגות לאור יסוד הקודש הזה. בד בבד עם המאבק שלנו על ארץ ישראל אנו חייבים אפוא להעצים את הצניעות הפנימית של האומה הישראלית, את הזהירות משפיכות דמים אסורה, ואת שאר התיקונים שארץ זו תובעת. כך נקשר את המאבק על הארץ מצידה ההתיישבותי במאבק מצידה הרוחני, ונזכה לשבת על אדמתה בשלום.
אחרי מות קדושים תשס"ו