פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)עוד כשהיה דוֹדי ע"ה נער עוּל ימים, שלח ידו במלאכת השיר. כיוון שהיה שרוי ומעורה בין בני "היישוב הישן" בירושלים, שדעתם לא הייתה נוחה בכגון אלה, שלח את השירים לעורך "דבר" דאז, זלמן רובשוב (לימים שז"ר, נשיא מדינת ישראל), בעילום שם משפחתו. הלה פנה אליו ושאלו: "יפה כתבת, אך מה שם משפחתך?". ענה דודי ואמר לו בלשון הכתוב (שופטים יג, יח) : "למה זה תשאל לשמי והוא פלִאי?". השיר נדפס תחת שם זה, ומני אז נודע בשערים כרב פרופ' פינחס הכהן-פלאי.
כסנדק ומוהל גם יחד(!) בברית המילה שלו שימש האדמו"ר ממונקאטש, ר' חיים אלעזר שפירא בעל ה"מנחת אלעזר". למרות קנאותו והיותו אחד ממתנגדיה וממבקריה החריפים ביותר של התנועה הציונית ו"אגודת ישראל", גמל האדמו"ר הקנאי טובה לאביו ולסבו של הרך הנימול שכיהנו כממוני 'כולל מונקאטש" בירושלים (המאורע הנדיר זכה לתיאור חי בספר "מסעות ירושלים", תיאור מסעו המרתק של האדמו"ר בארץ בשנת תר"ץ).
לימים, זכה דודי להעלות על הכתב את דרשות התשובה של הגרי"ד סולוביצ'יק (שנדפסו במקובץ תחת הכותרת "על התשובה"), ולקבץ מבחר ממאמריו תחת הכותרת המיוחדת "בסוד היחיד והיַחַד", לכתוב מאות מאמרים, סיפורים ושירים; ללמוד וללמד בכל רחבי תבל. בימים אלה מלאו שלושים שנה לפטירתו בדמי ימיו.
עניין מיוחד מצא בבחינת היבטיה הרעיוניים וההגותיים של התפילה היהודית, שלה הקדיש את עבודת הדוקטור שלו. בפתח חיבורו על התפילה, תהה, בלשונו המיוחדת: "מה מתרחש באדם, בתוך האדם, כשהוא פוסק לשעה או לרגע מענייניו, פורש עצמו לקרן זווית ומכוון לבו ושפתיו, שניהם כאחד או אחד מהם – הכל לפי מה שהוא מתפלל – נוכח מי או מה שהוא בעת ובעונה אחת גם מחוצה לו, וגם בתוכו פנימה? למה הוא עושה זאת "פתאום"? למה הוא חש… אותו רצון, צורך או הכרח "להתפלל"? וכשהוא מתפלל, איך הוא עושה זאת? מה הלשון בה ידבר האדם אל האלוקים?", וסיכם: "התפילה אינה פרי הדעת. האדם אינו מתפלל מפני שהוא יודע שעליו להתפלל. יש והוא מתפלל כדי שיזכה לדעת לָמָה הוא מתפלל. וכשם שיש תפילה שלפני-התפילה, כך יש תפילה שלאחר-התפילה".
רבים ממאמריו בשנים האחרונות יחד פינחס הכהן פלאי לפרשת השבוע. במשך כחמש שנים כתב, מדי שבת בשבתו, מאמר על פרשת השבוע בעיתון "ג'רוסלם פוסט", תחת כותרת "תורה היום". לימים, כונסו חלק מהם בספר שהופיע בשבע(!) שפות, לרבות יפנית והולנדית, ונפוץ בכל העולם. בדרך הילוכו בפרשת השבוע ביקש לתת משמעות לחיי ההווה.
כך, למשל, במאמרו על פרשת שמיני, תחת הכותרת "למה כשרות?", ביקש להציע פשר לתחולת דיני הכשרות בימינו. בעקבות ראשונים, הצביע על כך שלמרות עשרות הפסוקים בפרשתנו שמפרטים את מיני העופות, החיות, השרצים והדגים האסורים באכילה, לא ניתן בפשט הכתובים פשר למצווה זו, פרט לאיסור הדם שעליו נאמר "כי נפש הבשר בדם היא" (יז, יא). לגבי כל השאר, נאמר רק טעם כללי (יז, מד) "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, והייתם קדושים כי קדוש אני".
לא טעמים שבבריאות טובה (כפי שהציע הרמב"ם ומציעים כמה מחכמי ימינו), הם אפוא הניצבים במוקד דיני הכשרות אלא הקדושה. בעקבות פילון האלכסנדרוני, כתב שאכילת מזון כשר מטביעה חותם על אישיות האדם, ויש בה מבחן למידת שליטתו בתאוותיו הגופניות. התורה אינה דורשת התנזרות ספרטנית, אך מבקשת לבלום את יצר הנהנתנות המוגזם בהטילה סייגים על מיני מאכלים שונים. גם רצון ההבדלה בין ישראל לעמים עשויה לשמש תוספת טעם לדיני הכשרות.
את מסתו המופלאה, סיים בסיפורו על מורו-ורבו א"י השל, שבשעת ביקורו בישראל, לאחר ששיבח את מצב הכשרות בבתי המלון ובמסעדות, אמר: "אילו היו שואלים אותי, הייתי אומר כי טיפת דם היא טריפה לא רק כאשר מוצאים בביצת תרנגולת אלא גם בכסף שמקורו בניצול. משגיחים על כשרות יש למנות לא רק בבתי מלון ובמסעדות, אלא גם בבנקים ובקופות החולים…"
(שמיני תשעח)
