הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)ר' חיים יוסף דוד אזולאי, הרב חיד"א המפורסם בשער בת רבים בגאוניותו, צדקותו ובכתביו העצומים, מספר לנו על אודות מעשה שאירע עם אחד משארי בשרו, כמה דורות לפני לידתו. סבא-רבה של החיד"א היה ר' אברהם אזולאי, מחבר ה"חסד לאברהם", ספר היסוד הקבלי, ופירושים חשובים על ספר הזוהר הקדוש, ובזמנו היה לו קרוב אחר בעל שם זהה – ר' אברהם אזולאי, ממרקש שבמרוקו. וכך הוא מספר, בין השאר, בספרו החשוב "שם הגדולים", מערכת א אות טז:
"ושמעתי מפי מגידי אמת שהרב שמע שהיו אומרים כי חניכת אזולאי הוא ראשי התיבות 'זונה וחללה לא יקחו', והחרים הרב על זה, שעוד לא יאמרו כן, והאומר ילכד בחרם. ושמעתי מזקן אחד מופלג ודחיל חטאין ששם נמצא ושמע מפי הרב החכם שהחרים על זה".
נקודה זו חשובה במיוחד על רקע העובדה שהרב חיד"א ומשפחתו לא היו מוכרים ככהנים, ולכן כינוי בשם זה תמוה. אמנם, ר' מאיר בניהו, בנו החשוב של הרב יצחק נסים זצ"ל, בר אוריין ובר אבהן ברשות עצמו, שחיבר את אחד מספריו הראשונים על תולדותיו של הרב חיד"א, הסביר שיש צדדים לכאן ולכאן. כך הוא, המומחה הגדול בכתבי היד והבקי העצום בכל מסורות ישראל ותורותיהם, כתב בספרו, אחרי שהביא את המסורת שכתבה החיד"א עצמו בשם קרובו הדגול:
"אולם מעניין הדבר שבקהילת קורפו כינו כהן שנשא נשים האסורות לו בתואר זה. בפסק-דין מקורפו שנעתק בפנקס הקהילה בשנת תס״ה (1705 למניינם) נאמר על בני זכריה בן יהודה, כהן שנשא אשה גרושה וחלוצה: 'שמכאן והלאה לא יקראו על שם אביהם, דהיינו בני זכריה כהן, אלא זה שמם אשר יקחו להם – שמואל אזולי ואברהם אזולי. זה יהיה משפט אלו הנולדים, עבר הווה ועתיד'. ר׳ ישראל משה חזן, רבה של הקהילה שהעתיק פסק-דין זה, מציין למסורת הנ״ל ב'שם הגדולים' ואף-על-פי שהוא עומד על ההבדל בכתיב בין אזולאי לאזולי מתפלא הוא על החרם, 'ומה חרפה איכא, אחרי שהם ישראלים גמורים?!', וסובר שר׳ אברהם אזולאי החרים 'על שלקחו הדבר ללעג' (ר׳ אברהם ברלינר, דברים עתיקים, ד, קבץ על־יד, ברלין תרס״ג, עמ' 32-34). ראוי לציין שר׳ מסעוד אזולי, המקובל מצפת, נהג אף הוא לחתום את שמו בלא אל״ף".
אותו ר' מסעוד אזולי, עליו מדבר הרב בניהו, מוזכר גם בספר קב הישר לר' צבי הירש קיידנובר, ספר המוסר שמשופע באין סוף מסורות מרתקות מחכמי ארץ ישראל בכלל ומקובליה בפרט, והדברים קשורים לענייני דיומא, במירון וסביבותיה (קב הישר, פרק טו):
"ואם אגיד לכם מן הענוה גדולה שבינינו והנה סיפר לו ה"ה ר' מנחם בן הרב הגדול ר' אברהם גלאנטי ז"ל, שפעם אחת נשא על כתיפו שק עם קמח מן השוק. ובא מאחריו הגאון הרב הגדול מוהר"ר שלמה שגיג ז"ל, וחטף את השק מעל כתיפו של ר' אברהם גלאנטי, ונשבע בחייו שלא יוליך שום אדם זה השק עם הקמח לבית ר' אברהם גלאנטי הנ"ל כי אם הוא בעצמו דוקא. כי אמר החכם ר' שלמה שגיג הנ"ל שהוא עדיין רך בשנים ממנו וחזק ממנו, והפציר בו הרב ר' מנחם גלאנטי שלא יעשה לו ככה, כי הרב ר' שלמה שגיג היה גדול בתורה ומופלג בעושר, ולא רצה ר' שלמה כלל וטען ר' שלמה שגיג בעצמו השק עם קמח לבית הזקן ר' אברהם גלאנטי.
וכן פעם אחת בא החסיד מוהר"ר אברהם גלאנטי הנ"ל מכפר עין זתים, וקנה שם כד אחד ומילא אותו מים מתוקים מן הבאר שבכפר עין זתים שהם מים חשובים מאד, ובדרך הלוכו פגע בו החסיד ר' מסעוד ואמר לו, רבי, תן לי מעט מים כי צמא אני והטה ר' אברהם גלאנטי את שכמו להשקותו, ומיד לקח ר' מסעוד את הכד מעל שכמו ונשבע להוליכו לביתו של ר' אברהם גלאנטי, ונשבע שלא יפצר בו. וכן כל בני החבורה כשהיו רואין את ר' אברהם גלאנטי כרחוק ל' אמות, היו עומדין לפניו, ואח"כ כשהיה מקרב אליהם היו נושקין את ידו ואמרו לו הלואי שנהיה מצע תחת רגליך בעוה"ב, כי היה חסיד גדול ועניו והיה תמיד מזהיר אותנו שיהיה שלום וריעות ואחוה ואהבה בינינו. וזכותו יעמוד לנו ולכל ישראל אמן".
אכן, מרגש לקרוא את גדלותם של ישראל, ועל ענוותנותם המופלגת והקיצונית של גדולי ישראל לאורך הדורות. מנהיגות מסוג זה עשויה להשפיע שפע כה גדול על העם, ולחולל מהפכות תודעתיות רבות.
עוד בהקשר של ציווי התורה על קדושת הכהונה ראוי להביא מפירושו של רש"ר הירש על פסוקנו (ויקרא כא, ז), ממנו נסיק עד כמה מעמד הכהנים נחוץ לחינוכו של העם ולהצבתו בסטנדרטים רוחניים הולמים, ובזה נחתום:
"דיני אישות המיוחדים לכהנים מורים את חשיבותו של ייחוס המשפחה – בשעת בחירת בן זוג לנישואין; וכל ישראל למדו מכאן את חשיבותו של הערך הזה. ומנסיונה למדה האומה: פגמים בולטים באופי – כגון איבה בין משפחות, נטיה לריב ולמצה, נטיה לתת שמץ פסול באחרים, עזות פנים, אכזריות ושנאת הבריות – כל אלה הם גם סימנים של פסול משפחה".
(אמור תשעג)
