הגיון שמעל להגיון

רוב הסיכויים שהיינו נוהגים כשאול המלך.
הפטרת השבוע, הקשורה למפטיר "זכור" שנקרא השבת, מספרת לנו על ציווי אלוקי ועל קיומו החלקי בידי מלך ישראל.
כארבע מאות שנים עברו מאז זינב עמלק בעם ישראל בצאתו ממצרים. וכעת נדרש שאול, מלכו הראשון של העם, לבצע את הצו האלוקי של חיסולו המוחלט של עם זה (אנשים, נשים, טף וצאן).
הוא יוצא למלחמה, מנצח את עמלק, אך חס על מלכו ועל חלק מן הצאן.
על כך נענש באובדן מלכותו.
שאלות רבות עולות מקריאת ההפטרה ובראשן, לדעתי, עומדת התהייה לגבי חומרת מעשהו של שאול, בהינתן העונש שקיבל. תהייה זו עמוקה כל כך, עד כי נדמה לי שהיא מאפילה, ברמה מסוימת, על "העניין שלשמו התכנסנו", היינו, מחיית עמלק.
מנקודת מבט מערבית וליברלית, מעשהו של שאול הנו פשע מלחמה. מלך שיוצא להשמיד עם שלם, שאיים להשמידו מאות שנים קודם לכן, הורג נשים וטף.
מנקודת מבט אמונית, שאול המלך ניצב בפני אתגר עצום, בו מצווה "רדומה" של "זכירה" הופכת למצווה מעשית (מחיית זכר עמלק), שמשמעותה יציאה יזומה למלחמה. ובפועל, דִּיבֶּר מפורש – "לא תרצח", מבוטל לפתע בכל הנוגע לעם העמלקי.
כך וגם כך, מדובר בצו עליון המערער את הקרקע ואת תפישת המציאות וקשה מאוד לביצוע.
צו נוסף, המופיע בהפטרה, ויוצר תחושת ערעור וקונפליקט, טמון בדברי הקב"ה לשמואל הנביא. נביא זה, שמשח במו ידיו את הנער שאול למלך, מצטווה כעת ליטול ממנו את המלוכה. צער רב מצטער שמואל על הגזירה והכתוב בוחר ליידע אותנו על כך ולא לפסוח על ביטוי כאבו: "… וַיִּחַר, לִשְׁמוּאֵל, וַיִּזְעַק אֶל ה', כָּל-הַלָּיְלָה. " (שמואל א', ט"ו / י"א)
בין אלוקים לאדם
הקריאה בהפטרה מחדדת עבורנו את ההבחנה בין האנושי לאלוקי, בין הזמני לנצחי, בין השקר לאמת. אצל הקב"ה – מילה זו מילה וגזירה היא גזירה ואילו אנו – יצירי אדמה, הפכפכים, מתלבטים, רואים לטווח מוגבל וניתנים לעיצוב ולהשפעה.
סוגיית מחיית עמלק אינה אפיזודה יחידה וחולפת, באשר היא מכילה לתפישתי, את "המטען הגנטי", המלמד על הפער המהותי שבין חוקי אלוקים ואדם.
מחיית עמלק הנה צו אלוקי ולפיכך הוא מוחלט. אין בו כל מקום לפשרות, או למה שאנו מכנים – שיקול דעת, או קיצור שליש. ובאשר למעשהו של שאול – גם כאן אין עוררין. כשה' אומר שלא ימלוך עוד – כך יהיה. ואפילו לסליחה, אין בסיטואציה זו מקום. כך נקבע בשמים.
חד משמעיותו של דבר ה', הבא לידי ביטוי כה חריף בהפטרה, מול חוסר יציבותה של ההתנהגות האנושית, מזכירה לי את קביעת השבת.
לא יעזור כל חוק אנושי, על מנת להביא אדם לאכיפתו המלאה של יום מנוחה. גם אם ייקח אדם מחויבות על עצמו, או יוגבל ע"י חוקים וקנסות, ספק רב אם יוכל להתמיד בה. הצלחת שמירת השבת כהלכתה, תלויה בראש ובראשונה בתפישתה כצו אלוקי. מדי יום שישי, אני נרעשת מבריאה זו, של מציאות שעניינה טובת בני האנוש, אך מקורה עליון ומוחלט. מציאות, המתחילה ברגע אחד של ציות, ביום שישי של חול.
***
שליט אחד יש לעולם ולו פנים רבות. לעיתים חנון ורחום ורב חסד ולעיתים פניו – אמת.
בפרשת "זכור" מצווים אנו לזכור את אשר עשה ועושה לנו עמלק. אך מעבר לכך, אנו נדרשים להתמודד עם הידיעה שישנו הגיון שהוא גבוה ומורכב יותר מן ההיגיון האנושי, אשר, לעיתים נדירות, הקב"ה בוחר לשתף אותנו בו ובמהלכיו ואף מצפה לשיתוף פעולה.
האם נצליח בכך?
(ויקרא תשעו)