בין רצון לכפייה

נהוראי
בהקשר לקרבן העולה, הפותח את ספר הקרבנות, מדגישה התורה את הרצון: 'אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'". באיזה רצון מדובר? האם ברצונו של האדם המקריב או ברצונו של ה' שמקבל את קרבנותיו? מסביר הרשב"ם שמדובר ברצונו של הקב"ה: 'לרצונו – אם זכר תמים יקריבנו ולפתח אהל מועד אז יהיה לו לרצון…'. כלומר, הקב"ה יקבל מידינו קרבן שלם ותמים הנעשה לפי אמות ההלכה המקובלות. אולם, האבן עזרא מסביר, ש'לרצונו' – של האדם המקריב: 'שיקריבנו לרצונו ולא באונס'. כלומר, שההקרבה נעשית מרצונו המוחלט של המקריב. פעמים שאין אדם מעוניין להקריב קרבן אבל מתרצה לשכנועים ומביא את הקרבן. האם נגדיר זאת כהבאה מרצון?. הגמרא בקדושין (נ ע"א) דנה ביחס שבין הרצון לכפיה:
" יקריב אותו – מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: לרצונו, הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני; ואמאי [מדוע]? הא בלביה לא ניחא ליה [בליבו אינו מעוניין]! אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים. ודילמא שאני התם, דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה [אנחנו עדים שרוצה הוא בכפרה]!"
כלומר אף מקרה קיצוני, שמסרב האדם להביא את הקרבן ורק לאחר שאנו נוקטים באמצעי כפייה שונים משנה את דעתו ואומר: 'רוצה אני', מוגדרת הבאת קרבנו כהבאה מרצון,שכן אנו יודעים שכך רוצה הוא בתוך תוכו.
העיקרון זה הובא אף בהקשרים נוספים. הלכה פשוטה היא בהלכות גיטין, שדינו של גט להינתן מרצון. ברם, אם אדם מסרב וכופים אותו לתת גט, במידה ולבסוף ישתכנע, לדעת הרמב"ם הגט יהיה כשר. הרמב"ם מסביר שאדם רוצה לקיים את המצוות אלא שיצרו מונע זאת ממנו. לכן שכופים אנו את האדם מתגלה הרצון הפנימי והאמיתי ומעוניין הוא להביא את הקרבן אעפ"י שנעשה הדבר בכפייה. כל זה מותנה בהערכה מוקדמת, שאכן האדם מעוניין לקיים את המצווה אולם אם ברור לנו, שאינו מעונין כלל לקיים את המצווה, אין כופים אותו.
וכך כותב רבי שמחה מאיר מדווינסק בספרו אור שמח על הרמב"ם: 'אבל אם ברי לן [=ברור לנו] שעל ידי הכאה זו לא יעשה המצווה, אסור לנו לנגוע אפילו בשערו, מכל שכן בלא דעתו, ליטול נפשו ודאי אסור, דמה נרוויח, המצווה לא תהיה נעשית'. אחד העם בספרו על פרשת הדרכים כותב: 'פילוסוף גדול, שלא בידיעתו היה 'אדם הראשון' בשעה שביטא לראשונה את המילה 'אני' … כשאדם אומר 'אני' הרי הוא אינו מכוון לבו לשערות ראשו וציפורניו, שהיום הם כאן, ומחר מתגלגלות באשפה. ואף לא לידיו ולרגליו, ליתר חלקי אותו בשר ודם הפושט צורה ולובש צורה. כי אם להרוח או הכוח הפנימי.'
אכן עצמיותו של האדם הוא הרצון הפנימי. הרצון הוא כלי עבודה מרכזי בחייו של האדם. לא רק בעולם של מצוות ומעשים טובים אלא בכל דבר הדורש הכרעה. אמנם הדגמנו זאת בקיום מצוות אבל עיקרון זה כוחו יפה אף לתחומים רבים ונוספים. כך לדוגמא יכול אדם להתייחס לעבודתו בכל מיני אפשרויות. בכוחו להכריע האם הוא עושה זאת כמי שכפאו שד, או מתוך רצון. האם הוא ילך לעבודתו משום שבני משפחתו מצפים למשכורתו או שיכריע שזו המטלה שלו בחיים ויפרנס את משפחתו בשמחה. הפרשה מלמדת אותנו שההקרבה שלנו בחיים צריכה לינוק מרצון. כל החיים אנו נעים במתח שבין כפיה לרצון. קרבים אנו לחג הפורים ועיקר שאיפתנו היא להכריע מתוך בחירה חופשית מתוך רצון – 'קיימו וקבלו עליהם'. פעמים שההכרעות החיוביות באות לנו מתוך רצון צרוף וטהור ופעמים שזקוקים אנו למנגנונים של כפייה על מנת להכריע נכון.
(ויקרא תשעו)