ד"ר יצחק קניגסברגפרשת השבוע עוסקת בקורבנות בקר וצאן, שבהן הדם ממלא תפקיד מרכזי בעבודת הכהן: את הדם יש לכסות, להזות לפני הכפורת ולתת אותו על קרנות המזבח, ועל כן היה עולה בדעתנו שאולי מותר ורצוי גם לאוכלו, בדומה להיתר אכילת חלק מבשר הקרבנות (להוציא עולה). כנגד זאת בא הציווי החד משמעי: "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" (ויקרא ג'). האיסור מוגדר כאן כחוקה שכידוע אין לה טעם. איסור אכילת הדם מוזכר בתורה עוד מספר פעמים. בפרשת "אחרי מות" התורה כן מביאה טעם לאיסור אכילת הדם: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (שם י"ז), ובהמשך: "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת" (שם י"ז).
הטעם שניתן לאיסור אכילת הדם קשה יותר להבנה, מאשר במקרה בו היה נשאר האיסור על בסיס של חוקה, שכידוע "אין להרהר אחריה".
לאור זאת נתמה: מדוע אסרה התורה את אכילת הדם? מה הקשר בין הדם לנפש? מדוע נבחר הדם לייצג את הנפש?
הרמב"ם (מורה נבוכים ג', מ"ו ) מסביר את טעם האיסור בכך, שעובדי עבודה זרה נהגו לאכול את הדם, כי ראו בדם מזון לשדים. התורה אסרה על אכילת הדם כדי להרחיק את בני ישראל ממנהג המזכיר עבודה זרה. הרמב"ם לומד זאת מדמיון הפסוקים באיסור אכילת הדם: "וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם" (ויקרא י"ז) , ובמי שעובד עבודה זרה: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (שם כ'). אין עוד מקרה בתורה שיש בו אזהרה בלשון הזו. הרמב"ן רואה במושג נפש, המובא בהקשר עם איסור אכילת הדם את התשובה. אחרי המבול הותר לאכול בשר מן החי – החלק הגשמי שבו . כדי לא להגיע למידת אכזריות קיצונית, נאסרה עליו אכילת הדם – "נוזל החיים" המוגדר כאן כנפש: "כי הדם הוא הנפש".
פירושים אלה עדיין אינם מסבירים מדוע נבחר הדם הגשמי לייצג את הנפש הרוחנית. חומר גשמי מאופיין על ידי תכונות פיזיקאליות: צבע, צורה, משקל סגולי וכו', הרכב ופעילות כימית ובחלקם פעילות ביולוגית. אי אפשר לאפיין מושג רוחני בכלים אלה. הדם עונה על קריטריונים של חומר גשמי, הנפש עונה על קריטריונים של מושג רוחני. אפילו מושג רוחני כמחשבה ניתן להסביר כפעילות אלקטרוכימית וביוכימית בתאי המוח, בדומה לפעילות האלקטרונים בתוך תאי הסיליקון במחשב. המסורת היהודית, כמו גם התרבות האנושית, הגדירה את תכונות הנפש הרוחניות של האדם כקשורות בלב, (אף על פי שמבחינה פיזיולוגית הן קשורות במוח). אדם בעל נפש נאצלת מוגדר כמי שיש לו לב טוב, לב טהור, לב רחום, וכו'. תכונות הפוכות מגדירות נפש שפלה. לב ונפש קשורים יחדיו גם באהבת האדם לאלוקיו: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך". הלב אחראי על תנועת הדם לכל חלקי הגוף. הדם מכיל את החמצן, מרכיבי המזון והאנרגיה לבניית התאים בגוף החי. הפרשות מהתאים מועברות באמצעות הדם, לאיברים המוציאים הפרשות אלו אל מחוץ לגוף.
הלב ממלא תפקיד גשמי יחד עם מימד רוחני. כך הדם הנגזר ממנו, מוציא אל הפועל תפקיד גשמי ומשמש כערך רוחני – "כי הדם הוא הנפש". על אדם שעבר עבירה נאמר: "נפש כי תחטא". לא האיברים הגשמיים אחראים על ביצוע העבירה; נפשו הרוחנית אחראית לכך. לכן, יבוא הדם המבטא את הנפש ויכפר על הנפש החוטאת: "כי הדם הוא בנפש יכפר". אכילת הבשר הותרה בשל הצורך בחלבון מן החי לקיום החיים. "נוזל החיים"- דם הבהמה שודרגה לרמה רוחנית, ומהווה ביטוי לנפש הבהמה. איננו זקוקים לנפש זאת לקיום החיים. אי לכך יש לנהוג בה באמות מידה רוחניות.
(ויקרא תשעו)
