הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)כל מי ששירת בצבא יודע שנשמת אפו של הצבא היא ביצוע משימותיו. בצבא, המשימה קודמת לאדם. תפקידו של הצבא הוא לנצח במלחמה, והחייל הלוחם הוא אמצעי לצרכיו של הצבא. כך ניתן להסביר את חזרתו של "הירא ורך הלבב" לביתו. יותר מאשר אנו דואגים לשלומו, אנו חוששים מפגיעה שעלולה להיגרם ללוחמים שיוצאים איתו לקרב. וכלשון הפסוק: "…מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ".
כך ניתן להסביר גם את חזרתם לביתם של אלו שלא סיימו את מפעל חייהם: מי שבנה בית חדש ולא חנכו, מי שנטע כרם ולא חיללו, ומי שארש אישה ולא לקחה, אינם יכולים לתת ממרצם וכוחם בשדה הקרב. מסביר אבן עזרא: "והטעם כי ליבו וכל תאוותו לחנוך ביתו, והנה ליבו לביתו, לא למלחמה, על כן ינוס ויניס אחרים". לדבריו, אדם שבנה בית חדש או שזה עתה התארס דעתו טרודה וטרופה עליו, ואינו יכול להתרכז במלחמה. הוא עלול אף להיכנס בשל כך לחרדה ולהשפיע לרעה על חבריו העומדים בקו האש הראשון. הנזק שיגרום החייל בסיטואציה הזו גדול מהתועלת.
אולם, נראה שניתן להסביר את חזרתם של חיילים אלו באופן אחר. ייתכן שמדובר בצעד פיקודי שמעניק עדיפות לצרכים המשמעותיים של אותם יחידים, שעומדים להקים בית ולהתחתן או לחנוך את ביתם וכרמם. יש כאן הליכה של הכלל (הצבא או המדינה) לקראת היחיד. מלבד העובדה שיש כאן התחשבות גדולה באותם חיילים, שקשה להם להילחם בתזמון הנוכחי בשל השקעתם במפעל חייהם, הרי שיש כאן דווקא צעד שמחזק את הצבא עצמו. ההתחשבות של הכלל בפרט מחזקת את רצונו של הלוחם להילחם למען מדינה הנוהגת כך. הוויתור לאותם חיילים מחזק את רוח הצבא ואת יכולתו לנצח. זו גישה המעדיפה תפוקות על פני תשומות. ההתחשבות בפרטים תעניק רוח גבית ללוחמים. וכך, גם אם יהיו במערך הקרב פחות אנשים, התועלת תהיה גדולה יותר. פיקוד צבאי הוא מקצוע הומני. יותר מכל הוא עוסק באנשים, והוא נדרש לאיזונים בין צורכי הפרט והכלל. זה תנאי בסיסי שמאפשר למפקד להוביל את חייליו לקרב.
כך גם ניתן להבין את הסיבה שאותם אנשים חוזרים לביתם רק במלחמת רשות. כאשר נדרשים אנו לצאת למלחמת מצווה, הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. מלחמת הגנה תובעת מכל אחד להניח את הצרכים הפרטיים בצד ולצאת לקרב כאיש אחד בלב אחד. אולם, גם במלחמת מצווה יש צורך לקבוע גבולות שישמרו על נפשו של הלוחם.
מלחמת חרבות ברזל היא מלחמה ארוכה מאוד, וגם המראות שאליה נחשפו הלוחמים הם קשים מנשוא. נשתברו הקולמוסים ביחס להגדרה ההלכתית של "הירא ורך הלבב", אבל אם נניח שנפסקה הלכה כרבי עקיבא, שהירא ורך הלבב האמור במקרא הוא זה שרועד מפחד בשומעו את תרועות הקרב ואת צהלת הסוסים, הרי שחייל כזה פטור ממלחמת רשות ולא ממלחמת מצווה. כאשר מדובר במלחמת מצווה נדרש החייל להתעשת ולהתגבר על פחדיו, וכפי שכותב הרמב"ם:" על ייחוד ה' הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד" (הלכות מלכים ז, טו). אולם, אם חרדתו של "הירא" עלולה להביא למשבר נפשי וחלילה להגיע למצב חמור יותר של "הלם קרב", יש לפוטרו מהמשך הלחימה אפילו במלחמת מצווה. הרי דומה הדבר לפטור שניתן לחולה שאינו יכול לתפקד.
המלחמה הקשה הזו מאתגרת, ארוכה וקשה. העומס על הלוחמים הוא אדיר. יש חטיבות שנלחמות פנים אל פנים מתחילת המלחמה. חובה לדאוג להחלפה ולרענון תדירים של הלוחמים, כולל לוחמי הסדיר, כדי שחלילה לא נגרום לנזקים בלתי הפיכים בנפשם של הלוחמים.
שהקב"ה ישמור על כוחות הביטחון מכל פגע רע.
