נהוראי מאיר (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)פרשת אמור פותחת במערכת הגבלות המוטלות על הכוהנים, ובראשן איסורי טומאה למת. על פניו, ניתן היה לראות בדינים אלו גזירות שנועדו לשמור על טהרת המקדש. אולם, מבט מעמיק מגלה כי הימנעות הכהן מלהיטמא לקרוביו אינה רק עניין טכני של טהרה, אלא הצהרה ערכית וחינוכית המהווה סמל עבור העם כולו. זאת ניתן לדייק מהכתובים: "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה… לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא… ". כלומר, איסור הטומאה למת קשור לצורך של הכהן לא לצאת מהמקדש.
בעוד שאר העם מצווים לעסוק בחסד של אמת ובלוויית המת, על הכהן הגדול נאסר להיטמא אף לקרוביו הראשונים. ההתנגשות בין חובת העבודה של הכהן הגדול לבין כאב השכול התפרצה כבר ביום חנוכת המשכן. היום השמיני, שהיה אמור להיות שיא של התעלות ושמחה, הפך לטרגדיה נוראה עם מות נדב ואביהוא, בני אהרון. בשעה שאהרון הכהן ניצב מול השבר הנורא, ניתן היה לצפות שתגובתו הראשונית תהיה לזנוח את הכל ולבכות את אובדנו הפרטי.
אולם, אהרון בוחר בשתיקה, ומייד מצטווה להמשיך בעבודתו. כדברי הרשב"ם: "ומיד כששמע אהרן, היה רוצה להניח העבודה ולהתאבל על בניו. ויאמר משה אל אהרן – אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה". אהרון מלמדנו כי גם ברגעים החשוכים ביותר, עבודת החיים חייבת להימשך. זו לא התעלמות מהכאב, אלא הכרעה מודעת שלא לתת למוות להשתלט על המרחב הציבורי והרוחני.
התביעה מכלל ישראל שונה מזו שמהכוהנים. אנו מצווים להיטמא לקרובינו, לכבד את המת ולהתאבל עליו. היהדות אינה מבקשת להדחיק את השכול, אך היא מציבה לו גבולות ברורים. לאחר האבל, חלה חובה דתית ומוסרית להמשיך בבניין החיים, ולא חלילה "לשרוט את הנפש" ביגון אינסופי.
מסביר הרש"ר הירש על איסור "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם": "יש אדם שחייו חשובים ויקרים לנו ביותר; אך מותו לא יבטל ולא יפחית את ערך חיינו. חייו של כל אדם חשובים כשלעצמם, והם עומדים ביחס ישיר לה'… ודווקא פטירתו של אדם שהיה חשוב לנו תחייב אותנו להכפיל את מרץ חיינו; שהרי מוטל עלינו לסתום את החלל, שהמוות הסב למלאכת עבודת ה'".
מותו של אדם יקר יוצר חלל בעולם. הדרך היחידה לסתום את החלל הזה היא בהגברת העשייה והנתינה. במקום שהמוות יצמצם אותנו, עלינו להפוך אותו למקור של צמיחה. כפי שסיכמה מרים פרץ את תפיסת עולמה, בעת שקיבלה את פרס ישראל: "הפכתי את יגוני לניגון חדש". זו הדרכה לחיים שלנו: לבחור בחיים, להפוך את הדממה לעשייה, ואת הכאב לשליחות של חסד ואור.
