הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)ספר ויקרא פותח ב"אדם". אחר מונחי ההקדמה השיגרתיים של "ויקרא ה' אל משה", "וידבר אליו", ו"דבר אל בני ישראל", מילת התוכן הראשונה היא "אדם" – אדם כי יקריב מכם. בפתיחה הזו כמוסה הפתעה קטנה בהתחשב בכך שרוב רובו של הספר עוסק בעבודת הקרבנות ועיקרו ענייני קדושה וטהרה, עשייה הפולחנית ב'בית המרקחת' של בית המקדש. בית המקדש והקרבנות מהווים בדרך כלל בתודעה היהודית והאנושית סמל לריחוק מן השפל והאנושי, סמל של פינוי מקום למטאפיזי, ושל זהירות והליכה על בהונות. והנה כאן לפתע – אדם.
רבו הפירושים והדגשים באשר למקומו של האדם בפתח ענייני הקרבנות. במדרש רבה מובאת דרשתו של רבי לוי המפרשת שמדובר בעשייה חיובית של התקדשות, הנובעת מרצון לחבר את האדם עם המועיל והטוב. לעומת זאת, כאשר מדובר בקללה או בדבר של גנאי, מובלע יחסו של האדם אל המאורע והתורה יוצרת רושם כאילו המצב המעוות אינו תלוי בו. דוגמה למקרה כזה: "לא יחדל אביון- מקרב הארץ"- מקרב הארץ ולא מקרב האדם. האדם מובא כאן כדי להצביע על אפיקי הפעולה החיוביים של האדם בעולם ועל מהותו של האדם כיישות מתקנת. בדרשה אחרת, בשם ר' ברכיה מובא שהשימוש במילה "אדם" מהווה הדהוד לאדם הראשון ולקרבנותיו. הדרשה מוטה לכיוון החינוכי ערכי והדגש בה מושם על הלקח שיש ללמוד מן האדם הראשון "שהיה הכל ברשותו ולא הקריב מן הגזילות ומן החמסים, אף אתה…" (ויקרא רבה). אך ניתן ללמוד מן המדרש שיש בהקרבה ניקוי שולחן ויכולת לשוב אל נקודת הראשית, אל התום. דרשה נוספת שם מתארת כי השימוש במילה אדם חורג מן המעגל המצומצם של עם -שראל ופונה אל הגר ואף אל הגוי. אדם במובן של בן אנוש, נציג האנושות כולה. בספרא הוסבר מקומו של האדם בהדגשה מסוג אחר. שם מובא שהקרבן תלוי ברצונו של האדם המביא אותו. "אינה אלא רשות" (ספרא, דיבורא דנדבה). אך נדמה שגם המדרש הזה מדגיש פן חשוב: האדם כיישות בחירית.
צירוף הדרשות וריבוי הערות השולים למילה "אדם" מרחיבים את משמעותה של המילה האחת, ויוצרים פסיפס משמעויות בעניינו של "האדם" והקשר החיוני שלו למושג ההקרבה. בניגוד לציפייה, התורה מלמדת אותנו שההקרבה תלויה באדם. שהפנייה אל ה' בדרך של הקרבה היא פנייה התלויה בתנועת בלב. ברצון לתת ולהעניק, ברצון לתקן, לטהר ולנקות. אך התורה גם רומזת שהרצון הזה אינו "יהודי" בהכרח. הוא קשור בקשר הדוק עם האדם בכלל. הוא קשור לאופציה של חטא ושל עיוות מוסרי. אנשים הקריבו קרבנות לפני שניתנה התורה וההזדמנויות להקרבה מגוונות. הוא קשור לשאיפה הפשוטה והבסיסית לטוב, לשיבה אל המקור ולחשש מהחטאה והחמצה.
את הטענה הזו בכללותה מתאר השל"ה בהרחבה ואף מוסיף עליה. בהקדמה לספר ויקרא הנקרא "תורת כהנים- תיקון האדם":
"דע, כי אילו לא חטא אדם הראשון, אז לא היה שייך לומר להיות נבדל מקום קדוש, כי הכל היה ענין גן עדן והכל היה קודש… וכן לא היה נבדל איש מאנשים לעבודה ולכהונה, כי היו כולם ממלכת כהנים וגוי קדוש.
וכן לא היה נבדל זמן מן הזמנים לקדושה, כי כל העתות היו שווים לקדושה, כמו שיהיה לעתיד עולם שכולו שבת.
וסימנך לשלשה אלה הוא: עולם, שנה, נפש, המוזכר בספר יצירה (פ"א מ"ד), דהיינו קדושת המקום מהעולם, וקדושת זמן מן הזמנים הנכלל בעניין שנה, וקדושת הבדל אדם משאר נפשות האדם, וזהו ענין נפש".
השל"ה מתאר פרדוקס. לדבריו, לולא הפוטנציאל של האדם לחטוא ולולא החטא עצמו, לא היה נוצר מקום לקדושה. אמנם, כל העולם היה קדוש אבל פעולת ההתקדשות והתיקון לא היו קיימים בעולם. לא במרחב הזמן, לא במרחב המקום ולא במרחב האנושי. היכולת להתבדל ולהתגדל נובעת מן האפשרות ההפוכה. מן האפשרות לעוות לעוול ולברוח מן החובה המוסרית. קדושה אינסופית פירושה העדר קדושה.
מכאן שכל ספר ויקרא מבוסס על היות האדם אדם ועל עצם בריאתו של אדם, וכדבריו:
" ולא היה האדם צריך לקרב את עצמו על ידי הקרבן, רק הוא בעצמו היה קרבן לה'… על כן התחיל ספר זה באדם".
החזרה של המדרשים אל האדם הראשון, אל החטא, אל הרצון ואל יכולת התיקון נחוצה כמצע לספר ויקרא כולו. האדם הוא מחולל הקדושה, הוא איננו זה שעשוי לפגוע בה. האדם הוא מרכזה של הקדושה הוא אינו זר לה. באשר מושג הקדושה הוא אמורפי לעיתים, אוסיף כי הכלים ליצירת קדושה גם הם הופעה של הקדושה עצמה. חשיבותה של הקדושה היא בכך שהאדם משתמש בכוחו וביכולתו להבחין במה שמעבר לו, לזהות שיש מוחלט ויש ראוי. הקדושה יוצרת שפה חדשה של אסור ומותר, של שכר ושל עונש. של סדר חברתי של כמיהה לאינסוף, ולשלמות. גם אלה בכלל אדם.
(ויקרא תשעו)
