ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)נדמה כי הפסוק המתאר את סיבת מותם של נדב ואביהוא מפורש למדי ( ויקרא פרק י,א): " וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֨יבוּ לִפְנֵ֤י ה' אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם". וכמידי שנה, בעקבות דרשות ודרשנים אני קורא ותוהה מה 'באמת' היה חטאם של נדב ואביהוא? עוד אני תוהה, מדוע חז"ל 'הוסיפו' חטאים מגוונים שאינם כתובים במפורש בתורה, כאילו לא די בקביעה המפורשת של הפסוקים? זאת ועוד, שמה נאמר כי 'דברי תורה עניים במקום אחד', אנו מוצאים כי התורה עקבית למדי בתיאור החטא:
ויקרא (טז,א): " וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻֽתוּ "
במדבר (ג,ד): "וַיָּ֣מָת נָדָ֣ב וַאֲבִיה֣וּא לִפְנֵ֣י ה' בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י ה' בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וּבָנִ֖ים לֹא־הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַיְכַהֵ֤ן אֶלְעָזָר֙ וְאִ֣יתָמָ֔ר עַל־פְּנֵ֖י אַהֲרֹ֥ן אֲבִיהֶֽם"
במדבר (כו,סא): " וַיָּ֥מָת נָדָ֖ב וַאֲבִיה֑וּא בְּהַקְרִיבָ֥ם אֵשׁ־זָרָ֖ה לִפְנֵ֥י ה'".
מדרש אחד המסכם לכאורה את 'החטאים' המרכזיים הוא זה: (ויקרא רבה (מרגליות) , אחרי מות , כ ):
[ח] " בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר בשביל ארבעה דברים מתו שני בני אהרן, על הקרבה ועל הקריבה ועל אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה ".
על רשימה זו יש להוסיף את החטאים הבאים המצוטטים כולם ממדרשי חז"ל: "על ידי שהיו שתויי יין", "ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים", "ועל ידי שלא היו להם בנים", "ועל ידי שלא היה להם נשים", "שחצים היו, הרבה נשים היו יושבות עגומות ממתינות להן", "מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחילה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל מהלכין אחריהן ואומרין: עוד שני זקנים הללו מתים ואני ואתה נוהגין בשררה על הציבור", " אלא מלמד שזנו עיניהם מן השכינה, כאדם שהוא מביט בחבירו מתוך מאכל ומתוך משקה", "מלמד שפרעו את ראשיהם והגיסו את לבן וזנו עיניהן מן השכינה", "נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו מן השכינה", "לא מת נדב ואביהוא אלא ע"י שהורו הלכה לפני משה רבן", " מה תלמוד לומר בני אהרן? שלא חלקו כבוד לאהרן", "שלא נמלכו במשה רבן", "זה נדב ואביהוא שנשתכרו בצרתן".
כל המדרשים נלמדים בדרכי הדרש המוכרות לאגדה, ובין היתר, מן: האנאלוגיה, הקונטקסט, הדיוקים הדווקאיים בלשון, ההטיות, הלאקונות, ועוד.
למראה הרשימה הארוכה הזו עלה בראשי הרעיון שמא עינינו חוזות בתופעה דומה למה שהרמב"ם מכנה-'העורמה האלוקית'. הניסוח המקראי מכוון לשם השגת מטרה זו, ולכן הוא ניסוח מכיל. מה שחשוב במעשה זה, כמו ברוב המעשים בתורה אינו 'האמת ההיסטורית', אלא מה ניתן ללמוד מכך לדורות. חז"ל בתפיסתם ההיסטוריוסופית הרחבה אינם מתחרים בהגדלת רשימת החטאים המיוחסים לנדב ואביהוא, אין מדובר בתחרות אינטלקטואלית דרשנית.
המעשה, יהא אשר יהא, נעשה אמנם מרצונם הטוב של בני אהרון ומתוך 'בחירה חופשית' של שני הצדיקים הללו. הקב"ה 'מנצל' כביכול הזדמנות היסטורית שנקרית בדרכו והוא כתסריטאי, במאי, ומפיק בפועל, מתאר בתורה הקדושה את האירוע כך שניתן יהיה ללמוד ממנו רבות ובכל תחומי האמונה, המחשבה והאגדה. הניסוחים המקראיים המכילים את כל אפשרויות המדרש מגרים את דמיון הדרשנים בכל הדורות אשר מגיעים אליהם עם אג'נדה ברורה ורלוונטית לבני דורם.
עובדה היא כי חלק מן התובנות המגדירות את החטא נלמדות מפונקציות ספרותיות המאוחרות לזמן האירוע עצמו, כמו סמיכות פרשיות (=פרשת שתויי יין). זאת ועוד, גם בתיאור חטאם עושה התורה שימוש בשורש ק.ר.ב, ("בקרבתם", "בהקריבם") באופן מעורר מחשבה ודירבון לכוחות הדרשניים, מה שיצור מחלוקת תנאים באשר לאופי החטא הנובע משורש זה. נמצאנו למדים כי גם לשאלה האם מדובר על חטא אחד מן הרשימה או פנים רבות לאותו חטא אין משמעות.
(שמיני תשעו)
