הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)"בתחילה לא היתה מחלוקת בישראל" (ר' יוסי בתוספתא, חגיגה). בהתאם לקביעה זו של התלמוד הירושלמי, רבים ובראשם הרמב"ם (בהקדמתו למשנה) הניחו כמובן מאליו שמחלוקת אינה מוכרחת המציאות, אלא היא תוצאה של כשל חינוכי. רק משרבו התלמידים שלא שימשו את רבותיהם כל צורכם, התפתחה המחלוקת בישראל. ההנחה הפשוטה היא שתורת ה' אחת היא, וכי וודאי בימי משה רבינו לא נזקקו למחלוקת. הקו הפתוח והישיר לריבונו של עולם לא הותיר מקום לספקות.
דא עקא, בפרשת שמיני אנו נחשפים למחלוקת ראשונה בפירוש ההלכה: מחלוקת משה ואהרן בהלכת קרבן החטאת.
השקלא וטריא של הדיון שבין שני בחירי ה' אלו, מובא כסוגיה תלמודית שבה רצף של הנחות, קושיות ותירוצים ומסקנה. הוא מופיע בלשון זו בתורה:
" וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף .
וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ?
כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא!
…וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו ( ויקרא, י, טז-כ).
הרקע לדיון הזה מובא ברש"י על אתר. הדיון מתקיים בו ביום שבו מתו שני בני אהרן: נדב ואביהוא. באותו יום הוקרבו שלוש חטאות: שעיר עיזים – חטאת היום השמיני למילואים, שעיר נחשון – קרבנו של הנשיא הראשון משנים עשר הנשיאים, ושעיר ראש חודש. השעיר שעליו נערך הדיון ההלכתי שבפנינו הוא שעיר המוסף של ראש-חודש. שעיר ראש-חודש נועד לכפר על עוון טומאת מקדש וקודשיו. ועל כן בתפילת מוסף לראש חודש אנו מזכירים שעיר זה המובא לכפרה. כחלק מתהליך הכפרה, חלה חובה על הכהנים לאכול מן השעיר: "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". והנה, משה מגלה להפתעתו כי שעיר ראש-חודש לא נאכל אלא נשרף. משה מתרעם על אלעזר ואיתמר ובכעסו תוהה מדוע לא אכלו את החטאת כראוי, במקום הקודש?
משה חשד, שמא הקרבן נפסל וזו הסיבה לשינוי. לשאלת משה זו, אהרן משיב "כי קדש קדשים היא" ולא נפסל.
על פי חז"ל, החל מהאשמתו וחשדו של משה, ועד לסוף הפיסקה מתנהל בין משה ואהרן דיון ובירור לסיבת ההימנעות של אהרן ובניו מאכילת החטאת. שלא כמו שנראה מרצף הפסוקים אין כאן חטיבה ארוכה של דברי משה, ולאחריה תגובה של אהרן. על פי חז"ל יש כאן ממש רצף של שאלות ותשובות. וכך, על כל טענה והצעה של משה, אהרן דוחה ומבאר שלא זו סיבת ההימנעות.
תשובת אהרן למשה היא שלא הייתה עילה של פסול אלא הכרעה הלכתית. אהרון ובניו היו אוננים ואבלים בגלל מות הבנים-האחים. ואהרן תוהה האם במצב כזה היה נכון לאכול מן החטאת: "ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום? הייטב בעיני ה'?" (זבחים, ק, ב).
בסופו של הדיון הזה, משה מודה לעמדתו של אהרן שהיה אסור לאכול מן החטאת במצב אנינות ואבילות. משה טעה כשחשב אחרת, טעותו נבעה מן הציווי המיוחד שקיבלו שלא להתאבל (י, ו-ז). לעומתו, אהרן סבור היה ששעיר ראש-חודש אינו שייך לסדרי 'צו השעה' והוא כבר חלק מסדרי הקרבנות לדורות. כאן לא חלות הלכות 'לשעת-חירום'. משה מודה שאהרן צודק בפלפולו הלמדני ובמסקנות הדרשניות שלו. על פי הגמרא מפני ששמע כך מה' אך שכח: "הודה ולא בוש לומר שמעתי ושכחתי".
הדיון ההלכתי הזה חושף בפנינו את הקרע האנושי והמתח שבו נתונים אהרן ובניו באותו היום. מתח בלתי אפשרי שבין אבל כבד שבמהלכו אכילה נחשבת לזלזול בכבוד-המת. עת שבה החיים עוצרים את מהלכם. אל מול זה ניצבת לה משימת חייהם כמשרתי-העם, שליחי החן החסד והרחמים לעם. שאכילתם אינה אכילה וסעודתם אינה אלא חלק מטקס כפרה. שמתפקדים ככלי שרת ולא כבני אנוש. בתוך המתח הזה עליהם להכריע בין צד הדין לצד החסד, בין המבט האישי למבט הכללי, ובין לעשות לבין לחדול.
בנקודות קרע כעין אלו, אין תשובה טובה. התשובה הנכונה היא שיש צדדים לכאן וצדדים לכאן. אפשר לפלפל ולהוכיח מדוע חטאת לכפרה סותרת מצב של אבל שאין בו חסד, ואפשר לומר הפוך: שאין לערב בתהליך המקדשי כל היבט אנושי ויש להתהלך בחצר בית ה' נקי מפניות ומסולק צרכים אישיים.
כך או כך, המחלוקת הראשונה שבין משה ואהרן מגלה שלא יתכן עולם בלא מחלוקת. כבר בדורו של משה. הקונפליקט הוא נתון, השניות היא עובדה, האמת אינה אחת. לפיכך דווקא המחלוקת היא שיקוף נכון של המציאות. וכל שניתן לעשות הוא להכריע בין שני צדדים נכונים.
"שאין באפשרות לעשות המצוה בשלימות כמו שהיה הציווי מאתו יתברך" (ליקוטי-מהרי"ל).
בעולם הזה, אין אפשרות להגיע לשלמות, ישנה אפשרות לנסות ולכוון לטוב בעיני ה'. הכיוונון הזה אינו מלאכה פשוטה, אבל הוא המעשה הנכון על פי השגתו של משה-רבינו "וישמע משה וייטב בעיניו".
(שמיני תשעו)
