הוראות פתיחה באש

פרשיותיו הראשונות של ספר ויקרא רצופות הוראות פתיחה באש.
כך, בראש פרשת צו: "ואש המזבח תוקד בו… אשר תאכל האש את העולה… והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה… אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". וכך, בפרשתנו המדברת על "היום שאחרי", על "היום השמיני" – "ואת הבשר ואת העור שרף באש… ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח".
האש לא סיימה את תפקידה בתקופת המשכן. גם בבית המקדש, נועד ל"עמוד האש" תפקיד מרכזי. כאשר סיים שלמה לבנות את הבית, נאמר (דברי הימים ב, ז): "וככלות שלמה להתפלל, והאש ירדה מן השמים"… וכל ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית, ויכרעו אפים ארצה וישתחוו להודות לה' כי טוב". בימי אליהו, שימשה האש אות ומופת לקידוש השם: "והנה הא-להים אשר יענה באש הוא הא-להים" (מלכים א, יח).
"אש" זו, עשויה לסמל מרץ והתלהבות (ואף הלהב והלהבה תולדות האש המה), בְּעֵרָה פנימית המבטאת את כמיהתו של אדם לבוא אל הקודש פנימה. למלא את המשימה עד תום.
אכן, אש זו עשויה גם לשרוף ולכלות, לאַכֵּל, למחות ולהשמיד.
מעשה בני אהרן, נדב ואביהוא, מסמל את הסכנה שבשימוש לא נכון באש. "ויקחו בני אהרן, נדב ואביהוא, איש מחתתו, ויתנו בהן אש… ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם". ובמידה שבה חטאו, בה לקו, מידה כנגד מידה: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'".
בכל הדורות ניסו חכמים ופרשנים לבאר מה היה חטאם של נדב ואביהוא. כדרכו בקודש, מציע האברבנאל גם בפרשה זו סדרת שאלות, שכל אחת מהן קשה מחברתה. הוא מונה לא פחות מחמישה חטאים שתלו חז"ל בנדב ואביהוא: א. הביאו אש מביתם-שלהם ולא מן המקדש; ב. הורו הלכה בפני משה רבם; ג. נכנסו שתויי יין למקדש; ד. היו שחצנים ולא נשאו נשים מחמת גאוותם, תוך שהם מתהדרים בייחוסם ובסגולתם-שלהם (שנשמעת מוכרת לאוזניים בנות ימינו, במגזרים מסוימים), משל אמרו: "מי ידמה לנו ומי ישווה לנו? אין אישה בעולם שתהא מספיק ראויה וטובה לנו"; ה. שמתו בעוון חטא העגל של אהרן אביהם.
אכן, דעתו של האברבנאל אינה נוחה מתירוצים אלה. על אף שיצאו מפי קדושי עליון, הוא מעיר בעדינות "ואחרי שחכמי ישראל וקדושיו היו חלוקים בדעותיהם, אינו גנות אם נעיר עליהם ספקות", ומיד מעיר על כמה תובנות יסוד בתורת הענישה במשפט העברי, שאינן מתיישבות כלל עם המעשה שמתואר בפרשה: חוסר המידתיות שבין החטא – יהא אשר יהא – ועונשו החמור מכל; ענישה בעוון שכרות ושתיית יין שלא קדמה לה כל אזהרה – מעשה המנוגד בעליל לאחד מעקרונות היסוד של שלטון החוק ותורת העונשין שלפיה "אין עונשין אלא אם כן מזהירין"; והנימוק החמישי התמוה מכל, "שאם הייתה מיתתם על עוון העגל שעשה אהרן אביהם, השופט כל הארץ לא יעשה משפט? שאהרן שעשה העוון – לא מת, ומתו על חטאו בניו שלא חטאו? והכתוב אומר 'לא יומתו אבות על בנים' "?
כפי שקורה פעמים הרבה, השאלות טובות הרבה יותר מן התשובות. דווקא ריבוי התשובות המוצעות מעיד על המבוכה והתהייה, שהרי כאשר יש בידך תשובה ניצחת, אינך זקוק לחלופות נוספות. ניסיונו של האברבנאל – כמו של חכמים רבים אחרים – לתת מענה הולם לשאלות הרבות אינו מתיישב תמיד, לא על הלב ולא על פשוטו של מקרא.
"משחק באש" הוא תמיד מסוכן. כך באש הקודש שבמקדש, וכך באש החולין שבמלחמה. הוראות הפתיחה באש מכבידות, פוגמות לא אחת בשיקול הדעת של מי שנמצא בשטח, בשעת מעשה. קל לנסח פקודות שגרה בחדר ממוזג, בתנאי שקט ושלווה, כשאיש אינו מאיים עליך.
קשה מאד, לפעמים כמעט בלתי אפשרי, ליישם פקודות אלה בתנאי לחץ, כשסכנה אורבת לחייך וכל העולם צופה בך.
אך זהו מבחנו של האדם, מבחן האש. האם ידע לכלוא את הרוח הבוערת בו, וגם בשעה של התלהבות – כשהלבה והלהבה רותחות ומבעבעות – לכלוא לעתים את רוחו, ולהימנע מהקרבת "אש זרה אשר לא ציווה אותם".
(שמיני תשעו)