חזות גבריאל (ד"ר, ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת' - עושים טוב בישראל)"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרֹת" (במדבר ח, ב). אַתָּה מוֹצֵא, שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁהִקְרִיבוּ קָרְבָּנוֹת לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, לֹא הִקְרִיב שֵׁבֶט לֵוִי כְּלוּם. וְהָיוּ מְצֵרִים וְאוֹמְרִים: לָמָּה רֻחַקְנוּ מֵהַקְרָבָה לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ?! מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה, וְהָיָה קוֹרָא בְּכָל יוֹם אֻמָּנִיּוֹת. הָיָה לוֹ אוֹהֵב אֶחָד שֶׁהָיָה אוֹהֵב יוֹתֵר מִדַּאי, לֹא קָרָא אוֹתוֹ עִמָּהֶם. וְהָיָה מֵצֵר לוֹמַר, שֶׁמָּא יֵשׁ בְּלִבּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ עָלַי כְּלוּם, לְפִיכָךְ לֹא זִמְּנַנִי מִכָּל הַסְּעוּדוֹת הָאֵלּוּ. כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ כָּל יְמֵי הַסְּעוּדָה, קָרָא לְאוֹתוֹ אוֹהֵב וְאָמַר: לְכָל בְּנֵי הַמְּדִינָה עָשִׂיתִי סְעוּדָה, וּלְךָ לְעַצְמְךָ אֲנִי עוֹשֶׂה סְעוּדָה אַחַת בִּלְבַד יְחִידָה. לוֹמַר, שֶׁאוֹהֲבִי אַתָּה. כָּךְ, הַמֶּלֶךְ – זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא… כֵּיוָן שֶׁעָבְרָה חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו: כָּל הַשְּׁבָטִים עָשׂוּ לְעַצְמָם חֲנֻכָּה, וְאתֶּם לְעַצְמְכֶם עֲשׂוּ חֲנֻכָּה. לְכָךְ נֶאֱמַר: 'דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן בְּהַעֲלֹתְךָ '"(במדבר רבה, פרשה טו, סימן ו).
המדרש מציע פתרון מעמיק למצוקה פסיכולוגית ורוחנית המשתקפת בסמיכות הפרשיות שבין חנוכת המזבח בפרשת נשא לבין מצוות המנורה בפתח פרשתנו. לשון המדרש מביעה את התמיהה מפי בני שבט לוי ואהרון: "לָמָּה רֻחַקְנוּ?". זעקה של תחושת הדרה מטקס לאומי מכונן. ההסבר הפשוט המובא במשל חושף כי ההיעדר לא היה עונש אלא הכנה למתנה גדולה יותר. המלך ממתין שסעודות ה"אומניות" יסתיימו כדי להתייחד עם אוהבו בסעודה אישית. המנורה אינה סתם עוד מצווה, אלא ה"סעודה היחידה" של אהרון ושבטו, המבטאת קשר בלתי אמצעי עם הבורא, קשר שמתעלה מעל הזמן והחומר של קורבנות החנוכה.
המונח "אומניות" (בעלי מקצוע) מייצג במשל את עולם העשייה, הפרקטיקה והחומר. השבטים עסקו בחניכת הכלים הגשמיים של המקדש, עבודה הדומה למלאכת האומן. לעומתם, ה"אוהב" מייצג את עולם הרוח וההתבוננות. הניסוח "אוהב יותר מדי" רומז למושג הפילוסופי "אהבה שאינה תלויה בדבר", קשר מהותי שאינו זקוק למחוות חיצוניות המוניות כדי להתקיים. הקושי המבני במשל – מדוע המלך מניח לאוהבו להיות "מצר" (מצטער) – מקבל פתרון במחשבה הקיומית: הצער הוא השלב ההכרחי של ה"ריק" (הוואקום), שבו האדם משתחרר מהצורך באישור חברתי ומתפנה לקבלת האור האינסופי. הצער מזקק את הכלי של אהרון להפוך לצינור של המנורה. כאן נכנס מושג פילוסופי עמוק המוכר בשם "צמצום ". לעיתים המקור (המלך) מסתיר את פניו ומצמצם את נוכחותו בגלוי, לא כדי להתרחק, אלא כדי לאפשר לאהוב לפתח אוטונומיה רוחנית וכלי קיבול עמוק יותר. זהו תהליך אקזיסטנציאליסטי הכרחי: כדי שהקשר האישי יהיה אמיתי, האוהב חייב לעבור דרך הבדידות של "היעדר הקריאה" ההמונית, כדי להעריך את הייחודיות של "הסעודה היחידה".
ההבדל בין ה"סעודה" של השבטים לזו של אהרון הוא ההבדל שבין הכמות לאיכות. חנוכת המזבח הייתה מורכבת מפריטים רבים ומספריים (שתים עשרה פעמים קורבנות זהים), בעוד שהמנורה היא "סעודה אחת בלבד יחידה". פילוסופית, זהו המעבר מעולם הריבוי והפירוד לעולם האחדות. הקורבנות הם "לשעה" – הם מתכלים באש המזבח; אך המנורה היא "לדורות", כפי שמציין הרמב"ן על אתר. האור אינו חומר, ולכן הוא אינו כלה. המנורה מייצגת החוכמה הטהורה שאינה משתנה. הצער של אהרון היה הכרחי כדי ליצור אצלו את הכלי, את הצימאון לקשר שאינו מבוסס על "טקס" אלא על "חיבה". דוגמה לכך מהחיים ניתן למצוא במערכות יחסים עמוקות: לעיתים בן הזוג או החבר הקרוב ביותר אינו מקבל את תשומת הלב בטקס רב-משתתפים, לא מחוסר חשיבות, אלא כי הקשר איתו איכותי ואישי מכדי להיטמע בתוך "רעש" חברתי המוני.
דוגמה משכנעת מהעולם המדעי והאינטלקטואלי: בעוד שכנסים רבי-משתתפים מייצגים את ה"סעודות" הציבוריות של הקהילה, פריצת הדרך המחשבתית – אותה הארה שמשנה את פני ההיסטוריה – מתרחשת בבדידות המעבדה או ליד שולחן הכתיבה, ב"סעודה יחידה" עם האמת. השתיקה וההמתנה הן לעיתים המבוא לגילוי הגדול ביותר. הבחירה בשבט לוי אינה רק "פרס" על נאמנות, אלא הגדרה מחדש של המושג "קירבה": קירבה אמיתית אינה נמדדת בנפח הפעילות החיצונית (מספר הפרים והאילים), אלא באיכות האור המופק מהפעולה. זהו הניצחון של האיכות (Quality) על הכמות (Quantity) –, מושג יסודי בפילוסופיה של המוסר.
הצדק הא-לוהי מתבטא כאן בדיוק מתמטי של חמלה: מי שויתר על חלקו בנחלת הארץ (שבט לוי) ומי שחש מודר מחגיגת המזבח, מקבל את הפיצוי ברובד המהותי ביותר של הקיום. המעמד הרוחני הגבוה ביותר אינו זה שזוכה למחיאות כפיים בכיכר העיר, אלא זה שנושא את האור הפנימי, השקט והנצחי. אהרון והנרות מלמדים אותנו שהקשר עם המלך אינו נמדד ב"קורבנות" שאנו מקריבים בפומבי, אלא בנכונות שלנו להיות ה"אוהב" שממתין בסבלנות לסעודה האישית, הפנימית והנצחית, שהיא מעבר למילים ולזמן, ומעניקה משמעות למבנה כולו לאורך הדורות.
