הרב שי פירוןאני זוכר את התמונה בדייקנות. בכל יום רביעי בשעה 11:00 בדיוק, נכנס לבית המדרש של ישיבת מרכז הרב קבצן ירושלמי שלא היה מפספס מושב אחד בין מאות תלמידים השוקדים על תלמודם. אני זוכר אותו, את תווי פניו, את היד המושטת, את הפנים המושפלות. פעם עקבתי אחריו: את רוב הפרוטות שקיבל הניח בכיס ימין ומיעוטן בכיס השמאלי. הוא נכנס מצד שמאל של בית המדרש והתחיל במסע השבועי שלו. על כל עשר מטבעות שהניח בכיס הימני הניח מטבע אחד בכיס השמאלי, וחוזר חלילה. כשסיים את הסיבוב הגיע לפתח הימני של בית המדרש שם היו מונחות, דרך קבע, קופות צדקה. הקבצן הכניס את ידו לכיס השמאלי, אסף את מעט הפרוטות שהיו בו, ושלשל אותן, אחת אחרי השנייה, לקופות הצדקה. נדהמתי.
השבוע נתחיל לקרוא בחומש השלישי, חומש ויקרא. הפרשות הראשונות עוסקות בענייני הקורבנות, אולם אני מבקש להתמקד בקורבן "פחות ערך" המופיע בפרשת ויקרא. "קומץ המנחה". אלה הקורבנות אותם הקריבו אנשים עניים, אלה שלא הצליחו לרכוש קורבן מן החי. הם הגיעו לבית המקדש כשלרשותם קומץ של סולת בלולה בשמן.
" וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה". רש"י מפרש את השימוש היחודי בתואר: "ונפש": " לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו".
רצונו של העני להתקרב לא-ל מובילה אותו להקריב קורבן שערכו האובייקטיבי קטן ואעפ"כ רואה הא-ל את מסירות הנפש הסובייקטיבית הנדרשת מהעני כדי להביא קומץ מנחה. חכמים מדגישים שלכוהנים היה קשה להעריך את מעשיהם של העניים:
"מעשה באשה אחת שהביאה קומץ של סולת והיה כהן מבזה עליה. ואמר: ראו מה הן מקריבות? מה בזה לאכול? מה בזה להקריב? נראה לכהן בחלום אל תבזה עליה כאלו נפשה הקריבה…" .
את הקורבן יש למדוד לא רק בכלים כמותיים כי אם גם בכלים איכותיים. למאמץ, להשתדלות, להתמסרות יש משקל רב ערך, לפחות כמו היקף קורבנותיהם של עשירים.
את שמו של העני מישיבת מרכז הרב אינני יודע. האם הוא חי או מת?! היש לו משפחה, ילדים?!
איך העזתי לתת לו לחלוף על פני בכל שבוע מחדש?! האם בכל חמש השנים הללו לא מצאתי מקום בנפשי כדי להתעניין בו?! איך לא בדקתי מה חסר לו, מה מצבו הבריאותי?!
העני ההוא מלווה אותי כבר שנים רבות.
עניים נתפסים לא פעם כ"אנשים שקופים". אין להם שם וזהות. יש להם עיניים כבויות, פנים חרושות קמטים.
פרשת "קומץ המנחה" מלמדת אותנו להעריך כל דבר על פי המאמץ. על פי מה שהוא מבטא. כשילד מביא מתנה משיעור מלאכה בבית הספר, הוא כובש את ליבי יותר ממתנות יקרות ערך. הוא מביא איתו את תמצית אישיותו. את כל מה שיש לו.
הפרשה מלמדת עקרון נוסף. גם עני חייב בנתינה. אין מי שזוכה לפטור ממעגל החסד והסולידאריות היהודי, כמו גם ממעגל עבודת האל במקדש. כל אחד יכול לתרום משהו. אין לך? תביא "קומץ מנחה". אין מי שיכול להתכסות בעוניו ולהשתמט מהחובה לסייע למי שעני ממנו.
הא-ל מעריך מאמץ. הוא אינו מתרשם מטייקונים ומבכירים, כי אם ממי שנותן את תמצית נפשו בשעה שמקריב את המעט שיש לו.
אולי, כתוצאה מהחוויה הקשה ההיא, בחרתי להשתדל ולנהוג אחרת. לא מכבר פגשתי באיש קשה-יום העובד בסבלות. משפרש לארוחת צהריים התיישבתי לידו ופצחנו בשיחה. הוא סיפר לי בעיניים דומעות על המגורים באזור התחנה המרכזית בת"א ועל החלום, שהילדה תלמד בבי"ס טוב. "היא חכמה" הוא אמר. "אני לא רוצה שיהיו לה חיים כמו שיש לי". התכווצתי. חשתי בכאב עז.
את הארוחה הוא סיים וחזר לעבודה. "סלח לי" הוא אמר "ביום רביעי אני קצת ממהר. אני מתנדב במועדונית לילדים חסרי בית. קצת ספורט ותמיכה אישית. הם מחכים לי".
(ויקרא תשעו)
