טומאת נוזלי הגוף

במערך דיני הטומאה והטהרה כלולה גם הטומאה הנגרמת לאיש או לאישה כתוצאה מכך שנוזלים ניגרים מגופם.
הנוזלים הגורמים לטומאה הם: זרע אצל האיש, דם נידה אצל האישה, דם יולדת אצל האישה אחרי הלידה, זיבה אצל האיש, שיוגדר כזב, ואצל האישה שתוגדר כזבה.
כל הנוזלים האלה מקורם באיברי הרבייה אצל שני המינים, ורק כשהם יוצאים משם הם מטמאים: "אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ" רש"י: "יכול זב מכל מקום יהא טמא, תלמוד לומר מבשרו ולא כל בשרו", ומפרש האבן עזרא: "מבשרו כנוי לערות הזכר".
שאר נוזלי הגוף כגון רוק, זיעה, דמעות ושתן הניגרים אל מחוץ לגופו של אדם טהור, אינם מטמאים, גם כאשר הם יוצאים מאיברי הרבייה. חלק מנוזלים אלה כן יכולים לטמא, כאשר הם יוצאים מאיש או אישה טמאים, ופוגעים באדם טהור; אדם זה נטמא אף הוא. המקור לכך הוא במה שנאמר: "וכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (שם).‏ טומאה זו נקראת "מעיינות הזב".
רבי יהודה הלוי בכוזרי (מאמר ב',ס') תולה את תופעת הטומאה במוות: "אפשר שתהיה הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הגדול, והאבר המצורע כמת והזרע הנפסד כן". מפרשי מקרא נוספים סבורים כמוהו.
אדם מת מוגדר כאבי אבות הטומאה. ככל שמתרחקים ממנו בצורת המגע והמקום, דרגת הטומאה יורדת לאב הטומאה, ראשון לטומאה, שני לטומאה וכו' .
בכדי שנבין כיצד לייחס את טומאת נוזלי הגוף למוות ולאובדן, ננסה לאפיין כל אחד מנוזלים אלה מבחינת תפקודו ומהותו במערך הביולוגי שלנו.
שכבת הזרע בנויה מתאי זרע ונוזלי הזרע. מבנה תא זרע מורכב מראש וזנב , והוא מכיל את גרעין התא. תא הזרע מכיל 23 כרומוזומים, והם כוללים את המטען הגנטי של האדם. תאי הזרע נוצרים בצינוריות הזרע שבאשכים. נוזלי הזרע הנוצרים בשלפוחיות הזרע ובערמונית, ויחד הם יוצרים את שכבת הזרע. בתוך נוזל הזרע נמצאים אנזימים המפקחים על תהליך ההפריה בין תא הזרע לבין ביצית האישה.
דם נידה מקורה בביצית האישה. הביצית היא תא רבייה המכיל את הגרעין ובו 23 כרומוזומים שבהם המטען הגנטי. במהלך המחזור החודשי, השחלה משחררת ביצית אחת או יותר, בתהליך הקרוי ביוץ. רירית הרחם מתעבה במקביל. לאחר הביוץ רירית הרחם מתכוננת לקראת קליטה אפשרית של ביצית מופרית, באופן שיאפשר הריון. בהיעדר הפריה והריון, הרחם משיל את הרירית מן הגוף, יחד עם נוזלי דם אחרים. הדימום, נמשך בין יומיים לשבעה ימים, ולזה ייקרא דם נידה.
דם יולדת מקורה בשליה. השִׁלְיָה היא איבר שמתפתח יחד עם העובר במהלך ההיריון. תפקידה העיקרי לאפשר חילוף חומרים בין האם לעובר, ומשמשת גם כשכבת מגן לעובר מפני חבלות ומפני חדירת מיקרו-אורגניזמים אל העובר. זמן קצר לאחר הלידה, הרחם מתכווץ ופולט החוצה את השליה, והיא מקור דם הלידה.
זיבה היא מחלת מין חיידקית הפוגעת בעיקר באיברי הרבייה של הגבר והאישה. לפי ההלכה האיש ייקרא זב ויהיה טמא, אם נוזל הזיבה יצאה אל מחוץ לגוף בצבע צהוב ודרך איבר הרבייה. אם יצא משם דם, הוא לא יהיה טמא ולא ייקרא זב.
לעומת זאת, האישה תקרא זבה ותהיה טמאה, אם יצא דם מאיבר הרבייה שלא בזמן הנידה, ולא תהיה זבה ולא טמאה, אם יצא ממנה נוזל הזיבה הצהוב.
נוזלים אלה, כפי שראינו, קשורים למערכת הרבייה, ויש בהם סממן של מוות ואובדן, ולכן הם מטמאים כאשר הם יוצאים מן הגוף. שכבת הזרע שלא הפרתה את הביצית גרמה לאובדן חיים. הביצית שלא הופרתה והפכה לדם נידה קטעה אף היא פוטנציאל חיים. השליה שנתנה חיים לעובר ברחם וסיימה את מלאכתה ומתה עם לידת התינוק, הפכה לדם יולדת. הזיבה פוגעת באיברי הרבייה ומונעת מהם את יצירת החיים וגורמת לאובדן.
שאר הנוזלים הניגרים מן הגוף אינם כלולים בקטגוריה הזאת, ולכן הם אינם מטמאים.
(אחרי מות תשעו)