חומרות אבל לא בכל מחיר

כאשר אדם רואה נגע בביתו הוא חייב להזעיק את הכהן ולומר לו בהססנות – 'כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת'. הכהן צריך לפעול בנחישות אבל גם ברגישות גדולה וכך נאמר: 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת'. בעל הבית, אפילו אם הוא תלמיד חכם ושולט בפרטי הלכות נגעים, אינו רשאי להכריז על הבית שהוא טמא. זו סמכותו של הכהן בלבד. הכהן מורה להוציא את הכלים מהבית בטרם בואו פנימה, משום שהתורה חסה על ממונם של ישראל, שכן כלים כמו כלי חרס לא ניתן לטהר אח"כ [מסכת נגעים יב,ה]. חז"ל אימצו כלל זה ויישמו אותו בתחומים שונים. לדוגמא, בתעניות היו תוקעים בשופרות שפיהם היה מצופה כסף. התלמוד שואל מדוע לא ציפו בזהב? אחד התירוצים היה כדי לחוס על ממונם של ישראל. אם אפשר להסתפק בכסף מדוע לקנות זהב ?! (ראש השנה כז ע"א). מצד שני, קיים כלל אחר האומר 'שאין עניות במקום עשירות' דהיינו, שאין עושים במקדש דבר בצמצום, אלא מתוך עושר. כליי קודש שניקבו או שנפגמו אין מתקנים אותם, לפי שנראה כעניות ואינו דרך ארץ, אלא מתיכים אותם ועושים אותם חדשים. וכן סכין שנפגמה אין משחיזים את פגימתה, אלא גונזים אותה ועושים אחרת, שאין עניות במקום עשירות. בגדי כהונה שנתגעלו אין מכבסים אותם, שאין עניות במקום עשירות. אם כן, התכלית היא לדעת לאזן בין צניעות והסתפקות במועט לבין הוד והדר ועשירות. או בשפת התלמוד: בין לחוס על הממון של ישראל לבין אין עניות במקום עשירות.
בפרשתנו ההקשר הוא שונה. הכלל שהתורה חסה על ממונם של ישראל מלמד אותנו, שהחמלה על ממונו של האדם היא שיקול בפסיקת ההלכה. יש צורך להימנע מהחלטה שעלולה לגרום נזק ממוני לזולת. המאירי (חולין מט ע"ב ) מנחה את רבני ישראל: 'כל שבאה הוראה לפני חכם ואפשר לו להתיר בריוח בלא מחלוקת מי שראוי לסמוך עליו אין ראוי לו להתחסד ולחזר אחר החומרות יותר מדאי אלא יחוס על ממונן של ישראל, שאף התורה חסה על ממונן של ישראל כמו שאמרו בתורת כהנים וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע…' .
לדבריו, ייזהר הפוסק מלחזר אחר חומרות ולהחמיר יותר מדי בזמן אם פוגע הוא בממונם של ישראל. מצד אחד, יש להורות הלכה באומץ גם אם זה כרוך בהפסד, אולם מצד שני, שיקול ההפסד חייב להילקח בחשבון על ידי פוסק ההלכה. כך כתב הרב עובדיה יוסף זצ"ל (יביע אומר חלק ב או"ח סי כג) :' וע"פ הדברים הללו ראיתי איזה חכמים פעה"ק ת"ו שמרבים להחמיר לרבים בדיני פסח. ולפע"ד לא זו הדרך ולא זו העיר. שהתורה חסה על ממונן של ישראל, ותינח למאן דאפשר ליה, דלא אפשר ליה מאי. וכל הרוצה להורות ישקול בדעתו בשקל הקדש מ"ש בשו"ת תשובה מאהבה (סי' קפא) שהמטריף מכח חומרא יוצא שכרו בהפסדו. וע"ז אמרו הלכה חמורך טרפון. דהיינו שהמחמיר ומטריף יפסיד'.
ימי הפסח קרבים ויש שנהגו להחמיר. אולם חייבים אנו לקחת בתהליך הפסיקה את השיקול הממוני והצער הגדול שעלול להיגרם. דוגמא: אלו שאינם אוכלים קטניות בפסח קונים שמן שאינו מקטניות. שמן קנולה (מקורו לפתית) הותר על ידי פוסקים רבים גם למי שאינו אוכל קטניות, אולם בקהילות מסוימות בעיקר חרדיות אין אופציה לשמן קנולה. הללו קונים את שמן האגוזים שעלותו פי 4 לפחות. האם לא יהיה נכון להתחשב במשפחות ברוכות ילדים, שהכנסתם נמוכה ואף חלקם מבקשים תרומות? מדוע בדבר שיחסית קל להתיר אין התחשבות בכיסו של האדם ומי שאין באפשרותו, שיקנה שמן קנולה?. זכותו של אדם, שיש בידו את הכסף לקנות שמן אגוזים. אולם אם נשאיר זאת כאופציה יחידה לכלל הציבור, יהיה בכך התעלמות מהכלל שיש לחוס על ממונם של ישראל. שיקול ההפסד הוא חלק מהכרעת ההלכה הסופית ואפילו בהלכות הפסח. כמובן שההכרעה מהו הפסד היא סובייקטיבית ומשתנה לפי כיסו של השואל ויכולותיו.
(אחרי מות תשעו)