הסבה בליל הסדר – חלק ב'

סיימנו את רשימתנו הקודמת בשאלה כיצד ניתן לגשר על הפער שבין חובת ההסבה ההלכתית ובין מציאות ימינו, בה אנו אוכלים סעודותינו על כסאות וישובים מסביב לשולחן באופן זקוף. הלא במציאות זו, אין ההסיבה מבטאת עוד דרך חירות. בדברים הבאים נסקור מספר פתרונות שהוצעו לדיסוננס זה ולבסוף נציע את דעתנו בעניין.
דרך ראשונה מופיעה אצל מיעוט מהראשונים, ובראשם הראבי"ה (אשכנז; המאה ה-12). לשיטתו, "בזמן הזה שאין רגילות בארצנו להיסב יושב כדרכו ואין צריך להיסב" (מובא בטור אורח חיים סימן תעב). זהו נראה כפיתרון הפשוט ביותר – אין חובת הסבה כיום, שכן אין היא מבטאת עוד סימן של חירות אלא "עצבות וחולי". דא עקא, שדעתו של הראבי"ה לא נתקבלה על רוב מוחלט של הראשונים והוא נדחה מהלכה. את ההסתמכות היחידה על דבריו בהלכה מצאנו בשני מקרים:
א. השולחן ערוך (אורח חיים תעב, ז) פוסק ש"כל מי שצריך הסבה, אם אכל או שתה בלא הסיבה, לא יצא, וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה". על כך משיג הרמ"א: "ויש אומרים דבזמן הזה דאין דרך להסב, כדאי הוא ראבי"ה לסמוך עליו, שבדיעבד יצא בלא הסיבה". בפועל, הרמ"א מסייג את דבריו רק לכוס שלישית ורביעית.
ב. השולחן ערוך (שם, ד) פוסק ש"אישה אינה צריכה הסיבה אלא אם כן היא חשובה". על כך מעיר הרמ"א: "וכל הנשים שלנו מיקרי חשובות. אך לא נהגו להסב, כי סמכו על ראבי"ה דכתב דבזמן הזה אין להסב".
דרך שנייה לפתרון הדיסוננס בין ההלכה המחייבת הסבה למציאות ימינו מופיע בדברי 'ערוך השולחן' (אורח חיים תעב, ג):
"נלע"ד דכיון שמצוה לעשות שינויים בליל זה…אם כן אין לך שינוי טוב מהסיבה, שאין אנו רגילים בזה ועכשיו עושין אותו. וראיה לזה שהרי במשנה בשאלת מה נשתנה לא הוזכרה שאלת ההסיבה ובנוסחא שלנו ישנה, והטעם דבזמן המשנה לא היתה שינוי ולא היה לבן מה לשאול על זה אבל עכשיו שואל על השינוי, ולכן העיקר כדברי רוב הפוסקים שחיוב יש בהסיבה".
פתרונו של בעל 'ערוך השולחן' מקורי ומעניין. לדבריו, עצם העובדה שאין אנו רגילים בהסבה כיום היא היא הגורם לכך שיש לשמור על הלכה זו. טעם הדבר הוא שכיום צורה משונה זו של אכילה מעוררת באופן טבעי תמיהה אצל הילדים וכך אנו מקיימים את החובה לערוך שינויים בליל הסדר כחלק ממצוות "והגדת לבנך".
נמצא לשיטה זו שעם שינוי מנהגי האכילה השתנה טעמה של חובת ההסיבה – מהפגנת חירות לעשיית מעשים משונים בליל הסדר. כמובן ששוברו של הסבר זה בצידו, שכן על פי ההגיון הזה לא היה עלינו לערוך כל שינוי במנהגי הסדר כלל ועיקר, וזאת כדי לעורר את הילדים לשאלות: היה עלינו להמשיך לאכול בשולחנות קטנים או אפילו להישאר על הרצפה. אשר על כן, נראה שקשה לקבל הסבר זה, חרף החן הרב הטמון בו.
מה אם כן ניתן לעשות כיום כדי לפתור את הדיסוננס? כיצד נתגבר על הפער שבין החובה ההלכתית ובין מציאות ימינו? יש המציעים לשוב בעקבות כך ולאכול את סעודת הסדר בסלון, על הספות. אולם קשה להאמין שהציבור הרחב יאמץ זאת (קשה להאמין שבעלות הבית ישמחו למראה פירורי המצות וכתמי היין על הספות לאחר הסדר). פתרון זה גם נראה מלאכותי, שכן סוף סוף לא זו הדרך בה בני חורין אוכלים סעודתם בימינו.
קשה לפיכך בעיני למצוא פתרון, מלבד לנסות לקרב במקסימום שניתן את ההלכה אודות ההסיבה למציאות ימינו, בישיבה ליד שולחן. נראה שהעיקרון החשוב ביותר בהקשר זה הוא להישען על משהו. מי שיושב בכסא עם ידיות יוכל בנקל להישען על צד שמאל, במיוחד אם ישים שם כרית נוחה, וכך יצא גם ידי חובת ההלכה וגם יקיים באמת אקט כלשהו של חירות. גם רוב העולם שאינו יושב בכיסאות עם ידיות נראה שראוי שיישען אחורה על המשענת ויתרווח בכיסאו, ובדרך זו יאכל את המצות וישתה את היין. זו בהחלט צורה של חירות ושל נינוחות. כדי לצאת ידי ההלכה, לענ"ד עליו גם להטות קצת לשמאל, למרות שאני מתקשה לראות בכך צורה כלשהי של חירות.
זהו המקסימום שנראה בעיני שניתן לעשות היום כדי לקרב את ההלכה אודות ההסבה למציאות ימינו. הלימה מוחלטת אין כאן, אבל זהו מחיר סביר ביחס לרווח העצום הצומח לנו מנאמנותנו הכפולה הן להלכה הפסוקה והן לעולם התרבותי של ימינו.
(אחרי מות תשעו)