הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ברשימות האחרונות ביקשתי להראות מזוויות שונות כיצד ניתן למצוא רצף דתי בגבולות האורתודוקסיה. ואולם, טרם הגענו למאפיין המרכזי של דתיות הרצף, אותו מאפיין שמבדיל אותה באופן העמוק ביותר מהדתיות השגרתית. המדובר הוא באוטונומיה של האדם לקבוע לעצמו את דרכו ההלכתית. בעוד שבדתיות הרגילה התפיסה המקובלת היא שכולם מחויבים במידה שווה לאותה מערכת נורמות, הרי שב'דתיות הרצף' האדם הפרטי הוא שמבקש לקבוע לעצמו במה הוא יתחייב ובמה לא, ועד כמה.
האם תפיסה אוטונומית כזו יכולה להתקיים בגבולות האורתודוקסיה? התשובה לכך מורכבת. ודאי שהמערכת ההלכתית צריכה להציב גבולות כלשהם לאדם ולכפות עליו נורמות מסוימות; אחרת אין לה שום מובן של 'תורה מן השמים'. המסורת היהודית מבוססת על רגש עמוק של מחויבות, ובהיעדרה נראה שאין האדם עובד את ה' אלא את עצמו. אבל אם נבחן באופן פרטני מהן אותן נורמות שלהן האדם כפוף, נגלה שהתשובה לכך כלל לא ברורה.
לכאורה אין ביטוי לרצון הא-לוהי יותר מהתורה הכתובה שניתנה על ידי משה, ואולם, ידוע שאין עמידה לתורה שבכתב ללא התורה שבעל-פה, המפרשת אותה ולעתים עוקרת אותה. ומהי התורה שבעל-פה? גם כאן אין לנו תשובה חד-משמעית. רבי יהודה הנשיא ערך מבין המסורות השונות שהיו לפניו את המשנה, שצמצמה את ההלכה למספר דעות, ולעתים אף הכריעה ביניהן. ואולם, אז הגיע התלמוד הבבלי ושינה את התמונה. התלמוד פירש לא פעם את דברי המשנה בדרכים שונות, השיב לתמונה מסורות שונות שהוצאו ממנה, ולעתים אף הכריע בניגוד לה.
הרמב"ם כותב שהתלמוד הבבלי הוא הקודקס האחרון לו כל עם ישראל מחויב. האם עליו ניתן להסתמך באופן מוחלט? גם לא, משום שהתלמוד עצמו זוכה לפירושים שונים בדברי הגאונים והראשונים ואף אינו פוסק את ההלכה ברוב הפעמים אלא משאיר סוגיות במחלוקת. כך אנו מגיעים לספרות הגאונים והראשונים שגם בה יש מחלוקות וגם עליה התחברו פירושים שונים. מי שביקש לאגד את הכל לידי חיבור אחד היה ר' יוסף קארו, בספרו ה'בית יוסף', אולם כבר הוכחנו שלא היה רצונו להוציא קאנון הלכתי. וגם לאחר שהתפרסם ה'שולחן ערוך' והתקבל במקומות רבים (לא בכולם), רבתה עליו ספרות האחרונים, שגם היא חלוקה בתוכה עד לימינו אלה.
לא ניתן לשים את האצבע על חיבור או קודקס אחד המהווים את הבסיס הנורמטיבי לעולמה של האורתודוקסיה. כל מנהג או כל הלכה שנשמרים הם תוצר של הסתעפות הלכתית עניפה מן התלמוד ועד פוסקי זמננו, ומספיק שנחליף רכיב אחד באותה הסתעפות– נסמוך על שיטת ראשון כזה או אחר, נכריע כרמב"ם, כרמ"א, כרש"ל או כשולחן ערוך, נקבע הלכה כאחרון כזה או אחר– והנה קבלנו הלכה שונה לחלוטין מזו שבידינו. אז אמנם, יש הלכות שמוסכמות על הכל, אבל באופן תיאורטי, היות שאין שום ספר קאנוני שאנו מחויבים אליו מאז התלמוד, כל מה שנכתב לאחריו נתון להכרעתנו.
מכאן אנו למדים שעל אף שהאורתודוקסיה מבוססת על הכפיפות למסגרת ההלכתית, הרי שבתוך המסגרת הזו יש מרחב אינסופי של אפשרויות פסיקה בכל נושא ונושא ובכל תחום ותחום, הנתון להכרעתו של האדם. אלא, שכדי לעשות זאת כראוי, על האדם ללמוד את המקורות ולבקש באופן אמתי וכן את האמת ההלכתית. מי שיכריע הלכה לעצמו על פי ראשון כזה או אחר או על פי אחרון כזה או אחר סתם כי כך התחשק לו, מערער בכך את מסגרת המחויבות להלכה, ועל כן דרכו פסולה. אבל מי שלמד את המקורות ועיין בהתפתחותה של ההלכה מהמקורות המוקדמים ועד למאוחרים, ונראה לו לפסוק הלכה כדעה מסוימת שראה, אזי נראה שהוא לא רק רשאי לנהוג על פי המסקנה שאותה הסיק אלא הוא אף מחויב בכך. כל זאת מעניק לאדם אוטונומיה גדולה בתוך המסגרת ההלכתית ויוצר רצף דתי מבורך.
(תרומה תשעח)
