אי אפשר להסתפק רק במסורתיות

כולנו מסורתיים. המסורת היא נקודת המוצא של הקיום הדתי ושל הזהות היהודית בכלל. אנו נושאים מטען מן העבר הקרוב והרחוק, מבלי שבחרנו בכך. מלבד הגרים, אין אדם שבוחר להיות יהודי. לכן לא צריך לחפש אידיאולוגיה או מקורות שיצדיקו את המחויבות שלנו להמשיך בדרך אבותינו. שימור מנהגים ומסורות הוא תנאי לקיום זהותנו האישית והקולקטיבית. אין אדם ואין עם שממציאים את עצמם מחדש באופן מוחלט. כולנו, בשורשנו, בסופו של דבר, תבנית נוף מולדתנו. אי אפשר לברוח מכך.

ואולם, האם בכך מתמצה הקיום שלנו? האם זהותנו היהודית יכולה להסתכם אך ורק בהכרה באותו גורל אחד ששם אותנו כאן? האם אפשר לדבוק במנהגים ומסורות רק משום שכך הננו?

חרף כל חשיבותה של התודעה המסורתית, אי אפשר להסתפק בה. המסורתיות היא נקודת המוצא אך לא נקודת הסיום. הקיום היהודי איננו יכול היות מבוסס רק על המבט לאחור אלא עליו לכלול גם מבט אל העתיד. הקיום היהודי צריך להיות בעל חזון. עליו לחלום ולשאוף ולא רק להסתפק בקיים. זהו, לענ"ד, התנאי לקיומו הנצחי של עם ישראל וזהו התנאי ליכולת שלו להתאים עצמו בכל דור אל המציאות הקיימת ולהישאר רלוונטי. מי שרק ידבק במסורות העבר יאבד את הרלוונטיות שלו לתיקון ההווה. רק מי שלצד הדבקות במסורת גם יפתח חזון לעתיד, יידע כיצד להתאים את המסורת בצורה הנכונה למציאות ההווית, כדי לקדם אותה אל עבר הגשמת החזון.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק קרא לתודעה הזו 'ברית ייעוד'. אם ברית גורל זו הזהות שנולדנו לתוכה, ברית ייעוד היא הזהות שברצוננו לרכוש. זוהי זהות שעלינו לבחור בה ולשאוף אליה. זו זהות שמוגדרת לא על סמך מי שהננו כעת אלא על סמך מה שברצוננו להיות. לדעת הרב סולובייצ'יק, זו מהותה של ברית סיני.

במצרים נכרתה ברית הגורל. השעבוד כפה עלינו גורל משותף וליכד את זהותנו. הכל נעשה שם בכפייה – השעבוד וגם הגאולה. עם ישראל לא בחר מתי ואיך והאם לצאת ממצרים. אמנם, לא כולם זכו להיגאל, אבל מי שכן נגאל לא בחר בכך בבחירה חופשית. זיכרון יציאת מצרים לאור זאת, שהנו מוטיב מרכזי בתורה, נועד להשריש בנו את התודעה הזו. אנו כאן כי זה גורלנו. לכן כולנו אחים ונושאים באחריות יחד באחריות קולקטיבית.

אבל לא בכך נגמר עיצוב זהותו של עם ישראל. שלושה חודשים לאחר היציאה ממצרים עמד עם ישראל למרגלות הר סיני, ושם, כאנשים בני חורין, הוא הכריז "נעשה ונשמע". למרות שהמדרש אומר שא-לוהים כפה על העם את התורה, מפשטי המקראות נראה שהעם קיבל זאת עליו מרצון. טרם מעמד הר סיני א-לוהים שלח את משה אל העם כדי לספר לו את תכלית המעמד: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". רק לאחר שהעם הביע את הסמכתו לכך, אירע מעמד הר סיני.

בהר סיני קיבל עם ישראל על עצמו את הייעוד שלו. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" – בלשון עתיד. עם ישראל מקבל על עצמו תורה שתעזור לו להגשים את שאיפותיו הרוחניות. מצוות התורה אינן מבחינה זו רק ביטוי של זהות קיימת אלא אידיאולוגיה למימוש חזון עתידי. המצוות אינן רק מאשרות את קיומנו אלא דורשות מאתנו לממש את הפוטנציאל שקיים בנו. בדרך זו משלימה ברית הייעוד את הברית הגורל ומספקת מבנה שלם של הקיום היהודי.

אותו דיאלוג שבין הגורל לייעוד הוא זה שאחראי על עיצוב ההווה שלנו בצורה המדויקת ביותר. אנו מסתכלים אחורה וקדימה, רואים מאין באנו ולאן אנו רוצים ללכת, וכך יודעים היכן בדיוק להניח את הרגל בצעד הבא שלנו. כי החיים מתקדמים והמציאות משתנה. ומסורתיות היא נקודת מוצא טובה לשימור זהותנו. אבל כדי שנדע להיכן ללכת, אנו זקוקים לאידיאולוגיה ולמצפן. זו ברית הייעוד.

(תולדות תשפ"ב)