הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')הפער בין הרעיון הגדול לבין העיסוק בפרטים הקטנים בא לידי ביטוי קיצוני בחג הפסח. הרעיון הגדול של החג הוא החרות, אולם ההכנות לקראתו כרוכות בעיסוק אינטנסיבי ביותר בפירורים הבלתי נראים, בטעם החמץ שנבלע בכלים ובמוצרים, ובנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות גרגיר של אבק, יושבות עליו שבעה נקיים. קשה לחשוב על מושג החרות, כאשר אנו ובנינו ובני בנינו מגויסים בצווי חירום להכנות הקדחתניות. כל אישה עובדת קשה, ואם לא – קשה לה עוד יותר בגלל רגשי האשמה, וכל גבר מתנהג בבית כמו פנתר: הולך על ארבע ולא פותח את הפה… האם כך אפשר להרגיש בני חורין?!
אך עם זאת מהדהד בראשנו העיקרון רב העוצמה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים." כיצד הרעיון החשוב הזה והמצב הקיומי שלנו בערב פסח יכולים להתחבר? תשובה אחת היא שדווקא העבודה הקשה תחדד את הרגשת החירות שלנו כשנגיע לחג. בכך אנחנו משחזרים, למעשה, את החוויה של בני ישראל ביציאת מצרים. אף הם היו לפני פסח במצב של "קוצר רוח ועבודה קשה". אף הם לא היו מסוגלים לחשוב אז על הרעיון הגדול של החרות, בשל העיסוק בפרטים המייגעים של העבודה היום-יומית. אולם משהגיע מועד היציאה ממצרים הם חוו התרוממות רוח עילאית, וכעומק העבדות כן הייתה תחושת החרות. גם אנו כמידת הטורח שמטרים את החג, כן תהיה חוויית חרותנו לכשיגיע.
אולם מעבר לתשובה המנחמת הזו קיימת משמעות עצמאית לחרות, כזו שאינה כרוכה בסבל שקודם לה, וזאת הן ברובד הדתי-רוחני, והן ברובד האישי-אנושי. במישור הדתי יציאת מצרים מעולם לא הבטיחה חופש גמור, ומראשיתה שולב בה מרכיב של שעבוד. כאשר ה' ממנה את משה לשליחותו, הוא מודיע לו: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). ה' לא מבטיח למשה שכאשר יצא עם ישראל ממצרים הוא יהיה משוחרר מכל עול ועבודה, אלא שהם יצטרכו לקבל על עצמם עול אחר במקום עול של בשר ודם.
משה המתייצב לפני פרעה לא אומר לו: "שלח את עמי", אלא: "שלח את עמי ויעבדוני" (שם ז, כו), וכך בליל פסח נפתח את המזמור "בצאת ישראל ממצרים" בהכרזה: "הללו עבדי א-דני". אנו מכריזים אפוא שאמנם יצאנו ממצרים לחירות עולם, אולם חירות אידיאלית זו מכילה עבדות לבורא עולם, כדברי חכמים על לוחות הברית: "אל תקרי חרות אלא חירות" (אבות ו).
במישור השני יציאת מצרים אמורה להעניק השראה גם לחירות האישית, ולהשפיע על הקיום של האדם כאינדיבידואל. היא מעוררת את השאלה: האמנם בני חורין אנחנו או שאנו משועבדים לגורמים חיצוניים המעצבים את חיינו? יש המשועבדים לצג המחשב ויש הכבולים לכבלי הטלוויזיה, יש שהתנהגות חברתית או דפוס תגובה מסוים מגבילים אותם, ויש שרגשות אשמה או חרדות שונות משבשות את יכולתם להיות בני חורין.
בספרות הסוד מוסבר שהשם "מצרים" בא מן המילה: "מיצרים", ועל כל אדם לצאת מהמיצרים האישיים שלו. יש צורך אפוא לזהות ולהגדיר אותם, ולגבש אסטרטגיה מתאימה כדי להיחלץ מהם. החירות האישית לא תושג דווקא על-ידי מי שבחר בהצעת נופש בחו"ל לחג החירות, אלא על-ידי מי שבוחר לחיות באופן יום-יומי בהתאם לאמונתו ולרצונו הפנימי.
החרות הדתית והחירות האישית נפגשות בקודקוד שלישי של המשולש, שהוא הדאגה לחרות של הזולת. חג החרות הוא הזמן לתת את הדעת גם על החופש של מי שבסביבתנו: הגר והעולה החדש, היתום והאלמנה, הרווקה והחד-הורית, בעלי מוגבלויות ובעלי מגבלות כספיות ואחרות. בנקודת המפגש הזו נוכל לקיים את הייעוד הגדול של יציאת מצרים – בכל מצב לזכור את הצו:
“וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".
(אחרי מות תשעו)
