הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)הרב שג"ר ז"ל סיפר פעם על שיעור גמרא שהתבקש להעביר לבעלי עסקים במתחם עסקים גדול באזור המרכז. הרב שמח מאד על העובדה שגם אנשי עסקים מוצאים שעה פנויה באמצע היום כדי ללמוד גמרא ונענה להזמנה בשמחה. המסכת אותה למדו היתה אז בבא מציעא, והרב הכין שיעור מעמיק על אחד הדפים בפרק 'השוכר את האומנין', העוסק בהתקשרויות עסקיות, אותו חשב לרלוונטי ביותר עבור קהל היעד. כשהגיע למסור את השיעור הופתע לגלות שאף אחד מאותם אנשים שהתקבצו לשיעור לא גילה עניין בתוכנו של השיעור ובהשלכות שיש לגמרא הנלמדת על עולמם העסקי. כל רצונם היה לסיים ללמוד את הדף ולהמשיך הלאה.
אז חלחלה ברב תובנה מאד משמעותית ביחס של רובנו אל התורה ואל המסורת בכלל: איננו רואים בה אופציה נלהבת לחיים עמוקים ומשמעותיים. הציבור הדתי המעורה עמוק בעולם המודרני מוצא את הריגושים, את הסיפוקים ואת המשמעות, בעולמות תרבות ותוכן אחרים, הרחוקים (ולאו דווקא סותרים) מעולם המסורת היהודי. מדוע, אם כן, בכל זאת אותו ציבור ממשיך לשמור על ההלכה, ואפילו מקפיד לקבוע זמנים ללימוד תורה?
התשובה לכך פשוטה: היות שהוא בכל זאת מאמין בא-לוהים ובתורה, אותו ציבור שומר על המסורת ונאמן להלכה מתוך תחושת חובה למלא את הדרוש ממנו. אחרים אולי רואים במסורת מקלט לעולם הרוח ופורקן לחוויות שאינן מוצאות את ביטויין בחיים השגרתיים. בין כה ובין כה, עולם ההלכה והמסורת מצטייר לאור כיוונים אלה כמנותק מן החיים הממשיים והריאליים. אין האנשים מחפשים כל קשר בין הדף היומי שהם לומדים ובין העבודה הממלאת את ימיהם, לרבים אין כל בעיה להתנהל בעולם הדתי לאור עקרונות שכלל לא היו מתקבלים על הדעת במרחב הכללי (כמו היחס לנשים או לאנשים בעלי מוגבלויות), ועוד ועוד.
זוהי השניות עליה הצבענו ברשימה הקודמת, שאותה אני מכנה 'אסקפיזם דתי'. הווה אומר: הדתי המודרני תופס את ההלכה ואת הדת בכלל כמקום בו הוא בורח ומתנתק מן החיים הממשיים, ועל כן יכולים לחול שם כללים שונים לחלוטין מאלה שהוא מכיר ומקדם בחיים השגרתיים. רק כך יכול להיווצר מצב שבו רבנים מתבטאים ביחס לנשים ולבני מיעוטים באופן שלא היה מתקבל על הדעת אצל כל בר בי רב בעולם המודרני, ורק כך יכולה להתקבל על הדעת מציאות בה ציבור מקבל על עצמו מרותו של רב הרחוק אידיאולוגית, מוסרית וערכית, כרחוק מזרח ממערב מהשקפת עולמו.
כאמור ברשימה הקודמת, מצב זה איננו בריא, וזאת בלשון המעטה. לא ניתן לחיות בשניות שכזו לאורך זמן, ומציאות חיים שכזו פוגעת גם בהלכה ובתורה, שהופכות להיות לא רלוונטיות לאדם המודרני. על כן, אם מעוניינים אנו בכל זאת לחיות בשני העולמות צריך למצוא את הדרך לשלב ביניהם. וכאן טמון האתגר עבורנו: שילוב בין העולמות דורש מאתנו להתאים אותם האחד לשני. כשם שלא יעלה על הדעת שנדחה את העקרונות הדתיים מפני אורח החיים מודרני, כך לא ייתכן שנדחה את עקרונות הקיום המודרניים, שאותם קיבלנו ואימצנו בעצם השתתפותנו בעולם הזה, בכניסתנו אל עולם ההלכה והמסורת.
מכאן עולה המקום המרכזי שביקשתי לתת לאוטונומיה של האדם בעולמה של ההלכה. בעידן המודרני, בו אנשים מעצבים את גורלם ובוחרים את מנהיגיהם, לא יעלה על הדעת שדווקא המסורת תימנע מהם כל שיקול דעת או כל הכרעה בנוגע לדרכם הדתית. כמובן שהבסיס צריך להיות הקשבה לדבר ה' וקבלת דבריו, אבל אסור שקבלה זו תמחק את האוטונומיה של האדם לעצב את דרכו בתוך הגבולות שדבר ה' חקק לו.
וכאן אני נשאל תמיד: האם אין מודל זה מסוכן? האם מתן אוטונומיה לאדם לא פותח פתח לכל אחד לעצב לעצמו דת משל עצמו? שאלה זו נוגעת לבעיה הלא-פשוטה הנוגעת לגבולותיה של האורתודוקסיה, עליה נדון ברשימה הבאה.
(ויקרא תשעח)
