איחוד בתי הכנסת – ו'

להתפלל בקול ביחד
ברשימה הקודמת עמדנו על כך שמנהג נקבע לפי המקום ולא לפי המשפחה, ולכן משהגענו מן הגלות לארץ, יש רשות לציבור לשנות מנהגו למנהג המקום. בדברים הבאים נבקש להעיר על השלכה מעשית שיש לעיקרון זה בחיים הבין-עדתיים כאן בארץ, ובזה נחתום את רשימותינו על איחוד אפשרי של בתי הכנסת ומנהגי ישראל.
המחויבות לשמור על מנהגי ישראל היא גדולה וחשובה בהלכה, שכן ידוע שמנהג ישראל דין הוא. ואולם, מחויבות זו מוגבלת על ידי שתי הגבלות חשובות המוזכרות בתלמוד: האחד, איסור 'לא תתגודדו'; והשני 'אל ישנה אדם מפני המחלוקת'. העיקרון העומד מאחורי שתי ההגבלות ברור: השמירה על המנהגים אסור לה שתביא לפירוד ולמחלוקת בתוך עם ישראל. התלמוד הבבלי (סוטה מז, ב) רואה בריבוי המחלוקות בעם ישראל דבר שלילי:
" משרבו זחוחי הלב – רבו מחלוקת בישראל. משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן – רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות".
שני יהודים, בנים לאותה מסורת, לא אמורים להתנהג באופן שונה, במיוחד לא כשהם גרים יחד באותו מקום. התורה היא אחת, ואין בה לא פירוד ולא שינוי, ולכן אסור שיראה כאילו הוסיפו או גרעו או שינו בה דבר. חשוב לדעת שעיקרון זה הוא אחד מהגורמים העומדים מאחורי מפעלו ההלכתי העצום של הרמב"ם, אשר ביקש להביא תורה אחת והלכה אחת לעם ישראל (עבודת הדוקטורט של רבה של קרית אונו, הרב רצון ערוסי, עוסקת בדיוק בעניין).
לענייננו, איסור לא תתגודדו – לא תעשו אגודות אגודות, אוסר על שני בתי דין במקום אחד לפסוק כשתי שיטות שונות בהלכה (ראו יבמות יד, א; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים יב, יד). האחרונים צמצמו אמנם דין זה, אבל העיקרון ברור – אין לנהוג במקום אחד על פי הלכות שונות. האיסור השני, שלא לשנות מפני המחלוקת, אוסר על האדם, שהורשה להחזיק במנהגיו האישיים, להפגין זאת בפרהסיה כאשר הציבור נוהג אחרת. כך, למשל, אדם אזרח הארץ המבקר בחו"ל, ופטור מיום טוב שני של גלויות, איננו רשאי לעשות מלאכה בפרהסיה ביום טוב שני אלא רק בצנעה.
לעקרונות הללו משמעות רבה בבתי הכנסת בימינו. כל עוד לא הצלחנו לחבר נוסח מאוחד לכולם, יש לכל בית כנסת מנהג מקום משלו, עם נוסח משלו ועם סדרי תפילה משלו. כיצד יתנהג אדם מעדה אחרת שמגיע להתפלל בו?
אם הוא מתפלל שם בקביעות, עליו לאמץ את מנהג המקום. כבר למדנו שמנהג נקבע על פי המקום ולא על פי שיוך משפחתי, ועל כן אם אדם מעתיק מקום תפילתו באופן קבוע לבית כנסת שאיננו נוהג כעדתו שלו, עליו לאמץ את מנהגי המקום ולהחליף את נוסחו.
שונה הדין כאשר אותו אדם איננו הופך את המקום למקום תפילתו הקבוע אלא מתפלל שם בדרך ארעי. במקרה כזה אין חובה עליו לשנות מנוסחו הרגיל. ואולם, כל זה נכון לגבי תפילתו האישית הנאמרת בלחש. אם אותו אדם מתכבד לשמש שליח ציבור, ודאי שעליו להתפלל בנוסח המקום. יתירה מכך, כל תפילה הנאמרת בקול בציבור, כמו קדיש, חשוב שאף היא תיאמר בנוסח המקום. לא יעלה על הדעת שיהיו שני אומרי קדיש בבית כנסת אחד שיגידו נוסחים שונים. תפילת הציבור היא אחת, ועל כן כל מי שאומר תפילתו בקול צריך להתאים עצמו אליה. אסור לשנות מפני המחלוקת, ואסור שהתורה והתפילה יראו כשתי תורות ותפילות. האחדות של מקום מסוים והרחקת המחלוקת הם ערכים חשובים בהרבה יותר מאם אדם יחסיר מילה או יוסיף מילה על תפילתו. סוף סוף, א-להים מקבל תפילת כל העדות וכל הנוסחים.
(שמיני תשעו)