מהו טעמה של מצוות אכילת מצה?
תשובתו של בעל ההגדה היא "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ". זהו הטעם המוכר והידוע, אך יש להקשות עליו מספר קושיות:
א. הציווי על אכילת מצה קדם ליציאת מצרים (שמות י"ב, טו).
ב. המצה מוזכרת בתורה כסמל לחירות (שמות י"ב, ז) ולא לבריחה מהשעבוד.
ג. המצה היא הלחם המתוקן והשלם, השייך בעבודת בית המקדש (ויקרא ו', י; ב', יא) ועל כן קשה לשייכה למציאות בדיעבד של בריחה.
ד. המשנה (פסחים קטז) כותבת כי אוכלים מצה "על שום שנגאלו אבותינו".
על מנת לענות על כך נתבונן על משמעות המצה. מקובל לראות את המצה כסמל לענווה, לחיים ללא תפיחה עצמית וגאווה. למרות שהסבר זה בהחלט נכון, הרי שהוא הסבר חלקי. בדרך זו ניתן לראות את צד החירות שבמצה, אולם יש בה גם צד נוסף. התורה (דברים ט"ז, ג) קוראת למצה "לחם עוני", משמע שיש בו צד נמוך, צד של עוני. ייתכן כי יש להסביר באופן שונה את מהותה של המצה.
באופן כללי ניתן להצביע על המאפיינים של המצה:
א. המצה לא תופחת.
ב. המצה עשויה רק מחומרים בסיסיים.
מאפיין נוסף, אותו ביאר המהר"ל (גבורות ה', פרק נ"א ופרק ס', על פי מו"ח הרב בלומנצויג שליט"א), היא העובדה שאין למצה הגדרה חיובית אלא רק על דרך השלילה– בצק שלא תפח, מאפה שאיננו חמץ.
מאפיינים אלו מלמדים כי המצה מסמלת את המהות הפנימית שלנו– כפי שהיא, בטהרתה- ללא כל תוספות, אשר אותה לא ניתן להגדיר או לאפיין. מצה זו, שיש בה עצמיות מזוקקת, היא זו שמתאימה להיות ה'לחם' של בית המקדש.
על כן המצה היא מצד אחד 'לחם עוני'– ללא כל תוספות; ומצד שני היא 'לחם החירות', כיוון שהיא מבטאת את הפנימיות האמיתית של האדם. 'לחם העוני' לא סותר את החירות והגאולה, להיפך– הוא זה שמאפשר אותם. עם ישראל ביציאת מצרים שב לעצמיותו ולמהותו הפנימית, וע"י כך הצליח להשתחרר ולהיגאל.
בצקם של ישראל באמת לא הספיק לתפוח, אך לא מתוך חולשה ובריחה, אלא כיוון שעם ישראל חשף את הפנימיות האמיתית שלו, את העצמיות שלו. על כן נכונים הם דברי בעל ההגדה התולה את חיוב אכילת המצה בעובדה שלא החמיץ בצקם, וכן גם דברי המשנה התולה זאת בגאולת ישראל. כמה יפים ומדויקים הם כעת דברי בעל ההגדה: "מצה זו… על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם". הבצק שלא החמיץ ביטא את הנקודה הפנימית שאליה הגיעו ישראל, והיא זו שהביאה להתגלות הקב"ה ולגאולתם של ישראל.
אכילת המצה בפסח תלמד אותנו כיצד לשוב לעצמיותנו ולחיות עפ"י הטבע האמיתי שלנו. מכח אכילה זו נצא אל שאר ימות השנה, נחזור לאכול את החמץ, אך הפעם נעשה זאת מתוך מחויבות למהותנו הפנימית. נקבל מן העולם שמחוצה לנו, נִפָּתח להתפתחויות המתרחשות סביבנו, אך נעשה זאת מתוך נאמנות לעצמיותנו ונרתום זאת לחיזוק תפקידנו וייעודנו בעולם.
(צו תשעח)