מערכת שבתוןהשופט אליקים רובינשטיין
המשנה לנשיאה (בדימוס)
בית המשפט העליון
ערב חג החרות השנה מקדים במעט את ציון שבעים שנה למדינת ישראל.
נס יציאת מצרים באותות ובמופתים, החרות בזיכרון הלאומי היהודי, משתלב במופתי החרות והקוממיות בדורנו. לאו מילתא זוטרתא היא. בימים ההם – עבדים יוצאים מעבדות לחרות, מקבלים תורה והופכים, לא בקלות, להיות לעם. ובזמן הזה מקבץ אותו עם – שהספיק לכונן ממלכה וגם לאבד אותה ואת קיומו הריבוני בארצו בשני חורבנות וב"מלחמות יהודים" – את פזוריו, ושב לארצו מחיה את לשונו העברית, מקבץ נידחיו ומקים מדינה ריבונית, יהודית ודמוקרטית, המשגשגת חרף איומים חיצוניים וגם "מלחמות יהודים".
בראשית המדינה כתב הרב מאיר מאירי מלונדון, כי ישנם שלושה סוגי התייחסות להקמת המדינה, המוצגת כנס: ראשונה, זו של המכירים בבעל הנס אך לא בנס (מן הסתם רבים מן החרדים), שניה, של המכירים בנס ולא בבעל הנס (מן הסתם רבים מן החילוניים), ושלישית, של אלה המכירים הן בנס הן בבעל הנס (מן הסתם הציונים הדתיים). הוא הוסיף: … קוראת ההשגחה בקול …. לאנשי ההשקפה הראשונה היא קוראת: הכירו בנס, ולאנשי ההשקפה השנייה היא קוראת: הכירו בבעל הנס". ואכן, בעינינו בימינו ראינו "נסים גלויים", מבלי שנדון כאן בהיבטים תיאולוגיים ופילוסופיים, ו"צדיק באמונתו יחיה". ראשית, קיבוץ הגלויות. האם ניתן היה לפני 100 שנה בלבד להאמין כי עשרות האלפים הבודדות של יהודים שחיו בארץ בסוף מלחמת העולם הראשונה יהפכו לשמונה מליון אשר יבואו מארבע כנפות תבל, וכי המשפחה החילונית, הדתית והמסורתית האופיינית בישראל של תשע"ח-2018 תכלול על פי רוב בתוכה "קיבוץ גלויות" בזעיר אופיו של יהודי אירופה ויהודי המזרח ושאר היבשות. אנו בני דור ייחודי, דור התקופה שלאחר השואה, דור הגשמת הציונות. ב-14 באוגוסט 1992 חזרתי מארה"ב כמזכיר הממשלה מפגישות ראש הממשלה יצחק רבין עם נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב. באותו יום מלאו חמישים שנה ליום מר, ב-14 באוגוסט 1942, שבו נורתה משפחת אבי בעיירתם בבלרוס לקבר אחים על ידי הנאצים ועוזריהם, יחד עם כל בני העיירה. חשבתי במטוס ארצה – איזו כברת דרך עברנו ומה היו חושבים סבי וסבתי הנרצחים אילו ידעו שנכדם יהא מזכיר ממשלה ריבונית.
ועוד עמנו נס תחייתה של הלשון העברית, שהייתה שפת תפילה וכתבי קודש לאורך שנות הגלות והייתה בדורותיו ללשון מדוברת, חיה ונושמת, וכדברי אפרים קישון, זו המדינה היחידה שבה למדו ההורים את שפת האם מפי ילדיהם. ועל כל אלה, כברת הדרך היפה שנעברה למימוש הישגיה של הכרזת העצמאות, מסמך חדור רוח יהודית וציונית ועמה חתירה לשלום ולשויון. ומה נאמר על הישגי המדע, הכלכלה, הרפואה, ולא פחות מזה לימוד תורה, במדינת ישראל – שבה שוותה אותה לימי ילדותי בשנות החמישים והשישים אני מתפעם תדיר. נוסיף לכך את הרכיבים הדמוקרטיים, חופש ביטוי, בחירות חופשיות, בתי משפט בלא תלות. ליל הסדר הוא הזדמנות נפלאה להודות לבורא עולם על כך שהגענו עד הלום, בשבעים שנות המדינה, במימוש הבטחת גאולה וארץ "והיא שעמדה לאבותינו ולנו בכל דור, שבכל דור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם".
בישראל של ימים אלה, ולא רק אלה, מעין תחביב לאומי הוא "לקטר". אנו ממשיכים בגאון את "ויהי העם כמתלוננים" שבימי הנדודים במדבר לאחר יציאת מצרים. חלק מתלונות אלה אמנם אינן נטולות ממש. ישנה תחושה, שעם כל הישגיה העצומים של ישראל יש צורך חיוני בתחומים שונים ב"מקצה שיפורים". אכן אני נמנה על המוחים דמעה אל מול משיאי המשואות והחיילים המצטיינים ביום העצמאות; אבל כל שעיניו בראשו משתאה אל מול תופעות של שנאת חינם – "מלחמות היהודים" כבר אמרנו? – בין שבטים ומגזרים, ה"אני "הגובר על ה"אנחנו", בין חילוניים, דתיים וחרדים, בין שמאל לימין, וכלפי המיעוטים בישראל ויהודי התפוצות. אל מול תופעות מרטיטות של שירות צבאי ולאומי, חסד והתנדבות, יש גם טפל המאפיל לא אחת על העיקר.
מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, מדינת לאום של העם היהודי ובתוכה שויון לכל אזרחיה; אין ליטול ממנה את יהדותה-נשמתה, אך אין בכך כהוא כזה כדי להפחית, למשל, מחובת השויון למיעוטים כחלק מן המהות היהודית והדמוקרטית, ובין שתי אלה אין קוטביות, אלא יש לחפש וגם למצוא את ההרמוניה. לטעמי, כמות שאמרתי לא מכבר בקונגרס הישראלי ליהדות ודמוקרטיה, באורח אובייקטיבי ניתן להגיע להכנות של הרמוניה בתוך ישראל ללא פגיעה בליבת מה שיקר לכל אדם ולכל מגזר במקומו שלו.
הבה נבחר בדרך אופטימית, המברכת על האורות והלוחמת בצללים. הרב א"י הכהן קוק זצ"ל רואה את יציאת מצרים כאביב העולם; לא בכדי היתה לחלק מן האתוס היומיומי והשבועי שלנו, בתפילה, בברכת המזון, בקידוש השבת ועוד ועוד. הרב א"מ שך זצ"ל רואה אותה כתזכורת קבע לנוח הבורא. אנו בעוניינו ראוי שנראה אותה כמנוף, המצטרף לקוממיותנו המחודשת, לרוח לאומית יהודית, שאינה סותרת כהוא זה את מחויבותנו למיעוטים בתוכנו, וגם – בהקשר אחר – לבאים בשערינו לבקש על נפשם. מדינה יהודית ודמוקרטית יכולה להכיל יחדיו את ביצור קוממיותנו הלאומית ואת היחס לזולת. "נושא בעול עם חברו" הוא מידה השנויה במסכת אבות בין ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם; רבי ירוחם לוואוויץ זצ"ל, המשגיח המיתולוגי של ישיבת מיר בין שני מלחמת העולם, דיקדק במידה זו וראה בה יתד ופינה. לקראת מועד יציאת מרצים נזכיר את "ויצא משה אל אחיו וירא בסבלותם, "וכדברי רש"י" נתן עיניו וליבו להיות מצר עליהם". נלך בדרכו; נביט סביבנו ונראה כיצד נוכל לסייע לזולת ילידנו. התנדבות מזה, מאבק בגזענות מזה, הן דרכים פשוטות ומעולות, לצד מתינות וסובלנות, כדרכים יהודיות ראויות. אסיים בבית משירו של נתן אלתרמן "לילו של אליהו הנביא", על ליל הסדר בתש"ח:
"לחש אז הסב: בין מם=מם ומם=כף
לא אבחינה, שאו לקדמון שכמוני, אבל צור ישראל, המם-אב לבניו, יברך את חגכם עלי לחם העוני…
יברך את הכוח הקם לאומה, שעם חג ראשיתה בשנית הנולדת".
(פסח תשעח)
