בלי דילוגים

בדיחה יהודית עתיקה מספרת על שני בני זוג יהודים שהחליטו, לא עלינו, להמיר את דתם. הלכו לכנסייה, עברו את טקס הטבילה ועברו לדת האחרת. בחלוף שבוע נתמלא האיש בגעגועים עזים. "שרהל'ה, אני מתחרט. איני יכול עוד. רוצה לחזור ולהיות יהודי". "משה'לה, אם אתה כל כך רוצה אני מוכנה. אבל רק בתנאי אחד: נמתין עד אחרי פסח"…
חג הפסח, יותר מחגים אחרים, נתפס למרבה הצער בעיני רבים כנטל. ולא בכדי: העמל הקשה בניקוי הבית, הכנת מאכלי החג, אכילת המצות במשך שבוע ימים, ליל הסדר שלעתים יוצר מבוכות בשולחן המשפחתי, עם השאלות המציקות של קרובי המשפחה, הקנאות, השנאות והריבים העתיקים שמתגלים בין אכילת חרוסת למרור. עד כדי כך, שהמוני בית ישראל נוהרים למקומות שונים בארץ ובחו"ל (שעליהם סינגר פעם מישהו: הם פשוט מהדרים שלא להוציא דבר שקר מפיהם, באמרם "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל"), ובלבד שלא יצטרכו לחוג את הסדר בביתם-שלהם, בחברת בני משפחתם. לארח ולהתארח.
מרוב חומרות נעלם לעתים יופיו של החג, ומרוב הידורים ודקדוקים, חלקם הגדול שלא לצורך, נתעלמו טעמיו הגדולים של החג. דווקא בימים אלה, שבהם שבה ובוקעת לעתים שנאת ה'אחר' וה'זר' בינותינו, ראוי לשוב ולעיין בכמה מהרעיונות המרכזיים של חג החירות. בלי דילוג ובלי "פסיחה" (שם, ששמר לא רק על מצלולו אלא גם על תוכנו בשפה האנגלית: pass-over).
סיפור ההגדה פותח בהכרזה "עבדים היינו… ויוציאנו ה' אלוקינו משם". הניסיון לחוות מחדש את טעמה של העבדות ואת היציאה ממנה, מהווים אתגר לא פשוט לאדם בן ימינו. לכאורה, הוא חי בעולם שכולו טוב, עולם שדוגל בערך החירות ומעלה אותה על נס.
אכן, התבוננות במרקם החיים המודרניים מלמדת שהעבדות נמצאת בינותינו, חיה, קיימת ובועטת. לא מעטים מבינינו – "עבדי הזמן" הם. עסוקים במרוץ מטורף אחר היום שעבר, ויש כאלה המשועבדים לבולמוס הקניות והרכושנות הבלתי נשלטים. יש עבדים העובדים אלילי כסף וזהב, עסקים והיי-טק, ויש המשועבדים לאלילי זמר וספורט.
ויש גם עבדות כפשוטה. למרות שהיא מתעטפת באצטלה של "זכויות עובדים" ו"שכר מינימום". לא הכל יודעים, אך רבים, עשרות אלפי עובדים במשק הישראלי, מקבלים "הבטחת הכנסה". הם אינם כלולים בסטטיסטיקות הרשמיות של נתוני האבטלה, אך סובלים חרפת רעב.
ויש גם את עובדי חברות הקבלן, והמאבטחים, והמלצרים, והחדרנים, ושאר פועלי הדחק ה"שקופים", שלכאורה נהנים מהגנת המחוקק, אך איש אינו טורח לאכוף את החוק.
בנתחו את תופעת העבדות, הצביע הרב יוסף דב סולובייצ'יק ז"ל, מגדולי ההגות היהודית בעת החדשה, על פניה הכפולות, ועל העומק שטמון בהבנה נכונה של העבדות ומסריה גם לאדם בן ימינו.
העבדות נושאת שתי פנים עיקריות: ישנה עבדות פורמאלית-משפטית, שמדגישה את העובדה שהעבד אינו יצור עצמאי, "חי הנושא את עצמו", אלא מעין נכס, קניינו ורכושו של אדוניו.
לצד זה, קיים פן שני של עבדות שביטויו הוא במישור הנפשי, הפסיכולוגי.
אפילו אם מבחינה משפטית אין האדם קנוי לאיש, עדיין חש הוא שעליו לעשות כל מה שמישהו אחר אומר לו. האגו שלו נמחק כליל. הוא כופף את חירותו מרצון לאחר. האישיות שלו נמחקת. נעלמת. כמאמר המרגלים: "ונהי בעינינו" – בעיני עצמנו(!) – "כחגבים", וממילא, "וכן היינו בעיניהם".
עבדות כפולה זו עשויה להסביר את הגאולה הכפולה שנזכרת בברכת החתימה של ההגדה של פסח: "על גאולתנו" – הפיזית, המשפטית, הפורמאלית, מסטאטוס משפטי של עבד לסטאטוס משפטי של "בן חורין". ולצד זה, "על פדות נפשנו" – גאולה רוחנית, פסיכולוגית.
מבחינה משפטית העבד מוּצָא מכלל הציבור בהרבה מובנים: הוא פסול לעדות; פטור ממצוות עשה שהזמן גרמן; ואסור לו לשאת אישה. הסיבה לכך פשוטה: נפש העבד משועבדת לאדוניה, וממילא יש כאן ניגוד עניינים בין רצונותיו-שלו לבין אלה של אדונו.
מסיבה זו אין העבד מסוגל להעיד עדותו בצורה חופשית. הוא חי בפחד מתמיד מפני אדוניו, וכביכול אין הוא חופשי להעיד אמת. גם כושר שיפוטו פגום, מכוח המגבלות שמוטלות על חירותו. אדם שחירותו מוגבלת נוטה לפתח דמיונות.
סדר ליל פסח מבטא את תחושת הזמן. את היכולת להביט לעבר, ואת הציפייה לעתיד.
ליל הסדר מדגיש את החירות שבזמן. איננו ממהרים לשום מקום. מעדני החג ניצבים על עומדם, אך אנו מספרים ומספרים ביציאת מצרים. עוד ועוד, "כל הלילה".
אגב כך, עלינו להביט נכחנו ולראות את ה"עבדים", ה"זרים" שבינותינו. את ה"אחרים" שבתוכנו. זיכרון שעבודו של ה'אחר', ביזויו והשפלתו, אינו שייך רק לערוץ ההיסטוריה. הוא שייך לערוץ המציאות, כאן ועכשיו, ומחייב כל אחת ואחד מאתנו לתת אל לבו להבין את משמעותו ואת המסקנות שנובעות הימנו.
(אחרי מות תשעו)