על סערת החמץ בבתי החולים

מליאת הכנסת אישרה את חוק החמץ שלפיו מנהל בית חולים יהיה רשאי להחליט בין היתר לאסור או להגביל הכנסה של חמץ למבנה המוסד הרפואי בחג הפסח. הוויכוח על הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח היה תירוץ לתחילת הטלטלה הפוליטית. אולם הוויכוח ממש לא חדש. המטופלים והמבקרים בבתי החולים חיו במשך שנים עם האיסור להכניס חמץ .לפני כשלוש שנים פסק בג"ץ, בדעת רוב, כי אין לבתי החולים בישראל סמכות לאסור הכנסת חמץ בפסח. עוד נקבע כי למאבטחים בבתי החולים אסור לחפש מזון בתיקים של באי בית החולים או לפנות לבאי בית החולים בכל הערה, הנחיה או הסבת תשומת לב בנוגע להכנסת מזון במהלך חג הפסח. העתירות נסבו על האיסור להכניס מזון פרטי לבתי החולים בחג הפסח, ובפרט לחדרי המטופלים, ולא עלתה כל טענה לגבי כשרות חדר האוכל של בית החולים או לגבי כשרותו של המזון המסופק על ידי בית החולים. האיסור לא נקבע בהחלטה של משרד הבריאות, אלא הוטל על ידי רוב בתי החולים בארץ, בעקבות דרישה של הרבנות הראשית.

בחג הפסח לא רק אכילה והנאה אסרה תורה, אלא שגם לא יהיה לך חמץ ולא יראה לך חמץ. איסור זה, חריג משאר איסורי תורה. מה הפתרונות כדי שאדם לא יעבור איסורים אלו בפסח? למעשה, התורה לא כותבת במפורש מה לעשות, וישנן כמה אפשרויות. ניתן לשרוף את החמץ, ניתן להפקירו, ואף אם לא הפקירו אלא ביטלו שייחשב כעפר, מעיקר די בכך כדי שלא יכשל באיסור "בל יראה" (מ"ב תל"ו ה'). הכלל ההלכתי הוא שאדם אינו עובר על איסור 'בל ייראה' כשרואה חמץ שאינו שייך לו. ואינו עובר על 'בל יימצא' אף כשהוא ברשותו אך אינו באחריותו. כיוון שכך, השוהים במרכז הרפואי אינם עוברים על איסור 'בל ייראה' ו'בל יימצא'.

ההלכה גם אינה מחזיקה לאיסור דבר שאינו מוכח, על כן, חטים שבאו בספינה והן יבשות אין חוששים שמא נפלו עליהם מים ובאו לידי חימוץ (טוש"ע או"ח תס"ז ג').

גדולי הדורות, ובפרט בדורות אחרונים, בבואם להורות לרבים נזהרו מאוד הן מפני החשש לזילות הדת, והן מפני החשש לפגיעה בכבוד האנשים. ה"חזון איש" למשל ביאר את המשנה המתירה למכור כלי עבודת הקרקע בשביעית למי שאינו מקפיד על השמיטה, כשניתן לתלות במלאכות המותרות בשביעית, למרות החשש שייעשה בהם מלאכה האסורה בשנת השמיטה, שאם לא כן, "נגרום לשנאה בין האנשים" (שביעית פ"ה מ"ו).

סקר שנערך השבוע קובע באופן חד־משמעי כי גם כיום רוב היהודים בישראל, כ־71%, נמנעים מאכילת חמץ. במקרה של הדתיים, החרדים והמסורתיים האדוקים מדובר ב־100%, ואילו אצל המסורתיים הלא־דתיים יש רוב של 92% לאי־אכילת חמץ.

ממקורות שונים ניתן להוכיח כי חדירה יזומה ומכוונת לפרטיותו של אדם מותרת, ופעמים אף מוצדקת, כגון מניעת נזק, או סכנה לציבור, וסמיכות הכתובים "לא תלך רכיל בעמך" ו"לא תעמוד על דם רעך", מוכיחה שאיסור רכילות נדחה כשהינך מתעלם מנזק הזולת (שו"ת יחווה דעת, ח"ד, סי' ס'). אך במקרה זה כיוון שאינך מזיק או פוגע בזולת אין הצדקה לחיפוש בכליו.

ר' משה פינשטיין נשאל על ידי בחור הבא ממשפחה שאינה שומרת תורה ומצות, ורוצה להצטרף למשפחתו היוצאת לאכול במסעדה שאינה כשרה, האם מותר לו להצטרף עמם ולאכול רק מה שאין בו כל חשש איסור כגון סלט ירקות, ופירות וכדו'? לדעת הרב, אין לאדם לזלזל במשפחתו ומקרא מלא הוא, "מבשרך אל תתעלם", גם אם אינה שומרת תורה ומצוות, ולכן מקרה זה שייך לקטגוריה של 'שעת הדחק' (שו"ת אגרות משה או"ח ח"ב, מ').

בתשובה אחרת התייחס הרב פיינשטיין למצב של אדם רעב ומצטער, שיש לו להקל לאכול אוכל כשר במסעדה לא כשרה, ובתנאי שעושה כך בצנעה שלא יראוהו מכריו, והוסיף שאם רואים אותו מכריו יש לו להודיע להם שהוא מצטער, ולכן אוכל בתוך המסעדה (שו"ת אגרות משה או"ח ח"ב, סימן מ').

לר' שלמה זלמן אויערבאך יש חידוש מדהים. בספרו הוא עוסק במקרה שאדם רוצה לכבד את חברו באוכל אבל הוא יודע שאותו אדם לא יברך. הבעיה היא שאם הוא לא יכבד אותו זה יגרום ליותר שנאה וליותר הרחקה של האדם השני מהדת. במקרה כזה פוסק הרב אויערבך שמותר לתת לו את האוכל, כדי למנוע השלכות חמורות יותר בעתיד (מנחת שלמה, סימן ל"ה).

לפני שנים היה נהוג שיולדות נשארות כעשרה ימים בבית החולים לאחר הלידה, והיה הסכם בין קואליציוני שכל הבנים ימולו בבית החולים. כאשר התקצרה השהות בבית החולים, התעורר החשש שיהיו ילדים שלא ימולו, אך חשש זה התבדה כשהתברר כי הכל דואגים למול את בניהם! מתברר שהחוק שחקקה התורה לפני למעלה מ-3000 שנה נשמר גם ללא הסכמים קואליציוניים, וללא הרשות המחוקקת.

(פסח תשפ"ג)